תרקומיא, יום א' 24.2.08, בוקר
בדרך למחסום ("מעבר גבול" לפי חלד מפקד המקום – ואכן זה מעבר גבול) צפינו בעשרות טרנזטים חולפים על פנינו. הגענו בשעה 5 והמוני אנשים עברו ללא עיכוב. נאמר לנו ע"י חלד שפתחו את המחסום ב 4:00. כמובן את הקרדיט האנשים המאושרים נותנים לנשות מחסום ווטש, למרות שאנחנו לא מוכנות לזקוף את ההישג לטובתנו.
הבוקר אני מוכנה להעיד שנוכחות של מחסום ווטש במשך השנים השפיעה על אנשים. למשל על החיילים ששאלו "נו? איזה דו"ח תכתבו היום? מה אתן אומרות על התור?" והשבנו שאנחנו שמחות שפתחו את החלונות והכל זז מהר.
הפועלים עברו מהר מאוד, אבל הרכבים הישראלים עם נהגים בעלי תעודות זהות כחולים המתינו עד חצי שעה לעבור. כאשר שאלנו על מדיניות זאת, התשובה של חלד הייתה "את הבדיקה הזאת אנחנו עושים כדי להבטיח את מרקם החיים של תושבי ישראל. כל מי שלא תושב האזור חייב לעבור בתור לבידוק. את הרכבים של התושבים הישראלים מהאזור (כלומר מתנחלים) אנחנו מכירים." (הוא הזכיר כדוגמא את תושבי קרית ארבע) כאשר שאלתי אותו אם גם אני אצטרך להמתין בתור, אמר שכן כי אני לא תושבת האזור.
פגשנו את אחד הפועלים שנפגע לפני כחודש כאשר נרמס בתור הצפוף. הצלעות שלו נשברו והוא אושפז. הבוקר נראה שמח לחזור לעבודה. כן סיפר לנו שלאחר נשברה לאחר רגל ושאחד נחנק ומת באותו המקרה, הכל בגלל הדוחק (הפרטים בדוח מיום למחרת האירוע שונים במקצת. ראה דו"ח מתרקומיא מתאריך 5 בפברואר 2008).
לפני שעזבנו קניתי ואכלתי את הפלאפל הכי טעים שהיה לי בחיים בעגלה שהציבו שם. כמו כן דברנו רבות עם הנהגים: בן מג'לג'וליה בא לבקר את אביו הגר ביאטה. אמר שלפעמים הוא נוסע ללא עיכוב, אך הבוקר הוא ממתין הרבה. כמו כן, נהג המסיע פועלים מירושלים המזרחית ונהג טרנזיט מאבו טור.
עזבנו בשעה 6:50.