בית איבא, יום א' 3.2.08, אחה"צ

צופות: 
אליקס וו', סוזאן ל' (מדווחת)
03/02/2008
|
אחה"צ

סכוםאי אפשר למצוא כל היגיון או רציונאל במה שראינו בביקורת של המחסומים בשטחים הפלסטינים הכבושים שבצענו היום. לא היה לא סדר, לא בינה ולא סיבה הגיונית למה שראינו, והעדרו של השכל הישר וחוסר הסבירות מחזקים את התחושה שכל עניינו של הכיבוש הוא בהשפלה ובהטרדה.

13:45 בית איבא

התחלה שאינה מבשרת טובות: כלב פראי מסתובב בשטח ושני חיילים מתווכחים עם סבל המוליך עגלת חמור. מאלצים את הסבל להוריד את כול מה שעל העגלה.  אנו תמהות אם לא הוגברה ההטרדה המתמדת של הסבלים בגלל מיעוט כלי הרכב והכמות העודפת של החיילים, הן בשטח בידוק הרכב והן בעמדות בידוק הולכי-הרגל. חמש-עשרה דקות לאחר מכן, מניחים את שקיות הפלסטיק השחורות של סבל נוסף על הקרקע וחיילת קורעת כל אחת מהן, על מנת לאפשר לכלב השחור הענקי שלה לרחרח מעל כל שקית ובתוכו.

אין הרבה כלי רכב באף כיוון, החיילים אינם עסוקים, כך שכאשר עוברת אחת המכונית, לאחר שנבדקו ההיתר ותעודת הזהות, מעביר חייל אחד את אצבעותיו על גבו המאובק שלהמכונית, כדי לכתוב שם כיתוב לא קריא.

באזור בידוק הולכי-הרגל, טיפסו שני חיילים מעל לקרוסלה, שכמובן אינה פועלת; יש עוד לפחות שני עובדים, אזרחים ישראלים, שמתעסקים בחשמל ובייחוד במערכת האינטרקום, אולם גם בקשר בין הקרוסלות ומשמעות הדבר הוא שהקרוסלות אינן פועלות; הביתן, שניצב באמצע השטח המרכזי של מחסום חדש ומשופץ זה, אינו מאויש בחיילים או במ"צ, רוב הזמן. בסיכום, הבלבול וההמון הרב, בזמן הקריטי הזה שבו חוזרים הפלסטינים מהאוניברסיטה או מעבודה, הם גדולים מתמיד;  התוהו ובוהו הטיפוסי ל'בלגן' הישראלי הוא עצום. אין זה מפתיע שנדרשות שעתיים לצעיר לעבור את המחסום.

המשמרת הנוכחית של חיילים, תחת פיקודו של הסמל ב', מפעילה את אותו סוג של חוסר רגישות שקשה לצפות בה או לתאר אותה. זקנה, המדדה על מקלה, משרכת דרכה, מעבר להמונים בתור ההומניטארי, כדי להשתמש בנתיב של אלו שבאים מדיר שריף (הנתיב בו אנו עומדות). החייל שולח אותה חזרה לתור ההומניטארי, שאותו ניסתה לעקוף. הסמל ב' צועק על אלו שבתור ההומניטארי לסגת, לחזור, למה ומדוע אי אפשר לשאול. הוא אומר  כך וזה מספיק. הוא אומר לנו בהחלטיות שהוא מסרב לתת לנו את שמו ומאשים אותנו בצילום "חייליו" (בבדיקה שערכנו התברר שרק גבותיהם של החיילים והכלב השחור הגדול נראים לעין). מושמע האיום הרגיל שהוא יקרא למשטרה. תינוק צורח בתור ההומניטארי ההולך וגדל, בזמן שצעיר, מתחת לגיל 45, חוזר שוב ושוב לתור ההומניטארי, בניסיון לעבור דרכו, תוך שימוש בעברית סבירה ופולמוסית, אך ללא הצלחה. שוב ושוב, מנסים גברים לעבור דרך תור זה, אחד עם אשתו ואחד עם זקנה וכו'. איכרה, עם ערימה ענקית על ראשה ועוד שקית פלסטית גדולה ביד, שמנסה לעבור במסלול החיצוני, מעוכבת; אנו מרימות את משאה, (שאכן כבד מאד) עד שהיא עוברת לסוף התור ומצליחה להגיע אלינו כעבור כמעט עשר דקות.

בתורים שמאחורי הקרוסלות, שאינם זזים כלל, יש רעש של מאה ויותר צעירים שמחכים ומחכים בתור: קרוב לודאי שרובם מחכים כבר במשך שעתיים. הסמל ב' ממשיך בהטרדת האנשים העומדים בתור; חייל אחר ניגש לבדוק את תעודות הזהות, מחייך ומגחך כשהוא עומד מאחורי שולחן הבידוק, שם אין הרבה עבודה, כי אין מי שיעבור בקרוסלות. כאשר הם מצליחים לעבור, דורשים, כרגיל את הסרת החגורות וכל התיקים, גדולים כקטנים, עוברים טיפול ידני יסודי. שוב ושוב אומר הסמל ב' לאנשים, בעברית כמובן, "לא איכפת לי, לא איכפת לי" ואכן הוא מתכוון לכך. לא איכפת לו וכמעט מורגשת הקלה כשאנו מבחינות בהחלפת המשמרת.
 
14:30 – סג"מ י' מגיע עם נציג המת"ק, ר'. אנו רואות שמונה חיילים עומדים ולא עושים כלום ואח"כ, כמה דקות יותר מאוחר, יש 12 חיילים במדים העומדים במעגל, עם י' ועם ר' במרכז, לקבלת תדריך, הניתן ע"י י'; אולם קודם לכן עליו לספור את כולם בהצביעו על כל אחד מהם באצבעו. עכשיו כל החיילים המוצבים במחסום נמצאים ביחד במקבץ מלוכד אחד והם נשארים כך במשך לפחות עשר דקות. בינתיים אין אף עמדה מאוישת בשטח בידוק כלי הרכב ובכלל לא נראה אף חייל בכל שטח בית איבה, מחוץ למקבץ שמסביב ל-י' ול-ר'. אין אנו שומעות מה נאמר שם, אולם אט אט, הפלסטינים המבוגרים יותר, בעיקר גברים, מתחילים לעבור בנתיב ה'פתוח', בזמן שהאחרים, הצעירים יותר, מחכים בשקט מאופק, מאחורי הקרוסלות. זה זמן מבחיל ושקט, בו שום דבר לא זז. הקרוסלות מושבתות ואנשים מחכים. לשם מה? לבסוף כאשר מסתיים הדיון, אנו שואלות את י' על פשרו והוא אומר לנו "מצאנו שזה חשוב שייפגשו ככה המפקד ונציג המת"ק." אכן? לשם מה, לכל הרוחות? כדי לשפר את דרך פעילותם? קרוב לודאי שזה רק כדי להראות שיש לכובש עוד תוכניות באמתחתו, כדי למרר עוד יותר את חיי הפלסטינים.

14:45 – אנשים התחילו לנוע ביוזמתם, עד שניגש אליהם חייל הפורש מהמקבץ, צועק עליהם, ונקרא חזרה למקבץ ע"י י'. לבסוף ניגשים גם ר' וגם י' לתור ואומרים לאנשים רבים שמחכים בו שעליהם לעבור דרך המחסום הרגיל, ולא דרך התור ההומניטארי. אין כל רחמים, אולם בתוהו ובוהו ההמוני שנוצר, מצליחים בכל זאת מספר אנשים להסתנן דרך המחסום ולהמשיך בדרכם, שאיננו כל כך משמח.
 
 שוב ושוב, שואלים החיילים את הנשים המחכות עם תינוקות וילדים קטנים "למה מכאן?", כשהם מתכוונים למה אינכן עוברות לתור ההומניטארי. אין הפלסטינים מבינים את שפת הכובש ואין הכובש עושה מאמץ כל שהוא לתקשר אתם, אלא באמצעות דרכו הפוגעני והמכוער בעברית.