בית איבא, ג'ית, עזון, קלקיליה, יום ה' 24.1.08, אחה"צ

צופות: 
תמי כ. ודליה ג. (מדווחת)
24/01/2008
|
אחה"צ


14.10 בדרך לבית איבא עברנו במחסום קלקיליה: התור לתוך קלקיליה ארוך, כ 40 מכוניות. זמן המתנה כחצי שעה. הסבר המפקד: החיילים חדשים במחסום והם בודקים "לפי הספר".

ביציאה מקלקיליה – התנועה זורמת, ולא רואים שם תור.

14.25 עזבנו.

לבקשת מיקי בדקנו בדרך שני כפרים:  עִזְבֶּת טביב  ועזון. בבוקר דווח לה שהם חסומים. בדקנו וראינו שהם פתוחים לתנועה. אין כל חסימות. (אולי היו בבוקר ובינתיים הוסרו).

14.50 הצומת בג'ית גם כן פתוחה לגמרי.

15.00 מחסום בית איבא.

בכניסה לשכם – אין תור כלי רכב.  ביציאה – תור לא ארוך.

במחסום להולכי רגל:

 התור ההומניטרי - מלא וצפוף. רובו נשים.

במכלאה 7 מעוכביםinfo-icon שעקפו את המחסום. תעודותיהם נלקחות למשך "זמן עיכוב" - כ 4 שעות.

בסככה: מאחורי הקרוסלות צפופים מאות פלסטינים. רק שתי קרוסלותinfo-icon עובדות.

שולחן אחד לבדיקת חפצים אישיים: פתיחת כל התיקים והמזוודות והנחת כל פריט על השולחן. הורדת המעיל והחגורה, ריקון הכיסים.

שני אשנבים לבדיקת תעודות. 

לאחר כל אלה - שער לבדיקה אלקטרונית, שכל אחד חייב לעבור בו.   אם יש צפצוף – יש להוריד גם את הנעליים, ולצעוד עם גרביים על הבטון המאובק, הלוך ושוב, כשגם המכנסיים מתמלאים בלכלוך ומהאבק של הבטון. היוצא מן הקרוסלה של היציאה הסופית – נעליו וחגורתו בידיו, והוא מתארגן ומתנקה מחוץ לתחום הבדיקה, לידינו.

הבדיקות הללו, בקפידה, נעשות לכל עובר, ולכן המעבר איטי מאד. הצפיפות מתחת לסככה הולכת וגוברת. מדי פעם נשמעות שאגות של הגוש האנושי הזה.

אחד מובל לצינוק לבדיקה אישית, ומשתחרר לאחר כמה דקות. אחר איבד את תעודת הזהות שלו.

15.35 עוד 5 אנשים מובלים למכלאה, הפעם בדחיפות וצעקות של המפקד י. (התעודות בידי המפקד).

לאחר כמה דקות – עוד 3. הרדיפה אחרי העוקפים את המחסום וההצלחה בצייד מגבירים את האדרנלין.

המפקד – פניו מביעות סיפוק. הוא שולט בענינים היטב. עם זאת, שרירי פניו ("טיקים") מעידים על כך שהוא לחוץ מאד.

תמי מצלצלת למוקר ההומניטרי, לר,  לדווח על כל המתרחש במחסום. "תלונתה" התקבלה ונרשמה. ר אומר שיחזור אליה לאחר בירור.

מחזה "מצחיק":  תמי והמפקד – שניהם, בו בזמן, מדברים בריכוז רב בטלפון. המפקד – כשהוא עומד על המדרון שליד המכלאה, מעל לכולם, בפיסוק רגליים של מפקד, בהפגנת כוח ושליטה.  ותמי – למטה ליד המושפלים, נציגת השומרים על זכויות אדם, המצויידים בכוחות נפש בלבד. (לצַלֵּם!).

פתאום הבידוק בטור ההומניטרי נעצר. אני שואלת את הבודקים מדוע אינם ממשיכים לבדוק, והתשובה היא: אנחנו מרוכזים בעניין אחד, אחר. ואז -

אנחנו רואות את המפקד, עם עוד חייל, רצים לכיוון הכביש לקוצין. החיילים הבודקים עוקבים אחריהם במבט. (אולי יתבקשו להצטרף).

מסתבר, יש רדיפה אחר "זולגים" העוקפים את המחסום. הפעם הציִיד נכשל, ושניהם חוזרים בידיים ריקות ובמפח נפש.

הצייד של שניים או שלושה עוקפי מחסום – עולה בחשיבותו על ניהול יעיל של הבדיקה. מי סופר עיכוב נוסף של מאות אנשים? מה יותר כיף לעשות?...

תמי מצלצלת שוב, והפעם למת"ק. מדברת עם ה: איך לפתור את בעיית האדם שאיבד את ת.ז.?

ה מבקש את פרטים האישיים של האיש. תמי מעבירה את הטלפון אל האיש והם מדברים ביניהם. לשאלת תמי מדוע אין איש מת"קinfo-icon במחסום הוא עונה: המ"פ עומד להגיע. (זה לא קרה).

15.40 חמש נשים וגבר, שעברו את המחסום בתור ההומניטרי, עומדים בחוץ ומחכים: הנשים לבעליהן, והגבר – לבְנו.

גבר אחֵר, ניגש אלינו ומבקש את עזרתנו: בנו בן ה 16 עזב את שכם לפני שעה וחצי, ועדיין לא הגיע הבייתה, לדיר שארף. האב מודאג מאד.

אני הולכת לאמצע התור שמתחת לסככה (מצד הכביש) ומבקשת שישאלו שם אם יש אדם בשם בהא (הבן).  הם שואלים ואיש אינו עונה לשם הזה. האב מודאג עוד יותר. פתאום במקרה עובר שם מכר שלו, ואומר שהבן אכן נמצא בתור, והוא קרוב לבדיקה. אכן, הבן מגיע. חיכה שעתיים.

בינתיים שוחחנו עם האב: הוא נולד לתוך הכיבוש, בשנת 1966. איננו מכיר מצב אחר. עבד בנתניה 10 שנים כשעוד היה ניתן. מדבר עברית שוטפת, בנעימות. לא התלונן על שום דבר...

5 הנשים שחיכו לבעליהן – נעלמו. כנראה הבעלים הגיעו.

16.30 פתאום מגיעה ברגל שיירה של 15 איש, ונער נוהג בם – המפקד י. ! הוא דוחף אותם בגסות בידיו וצועק. (למה לדחוף? – אין עונה).

אבל יש גם חיילים אחרים. אחד כזה (ר.) נגלה לנו במעשיו: בדיקתו בתור ההומניטרי – אנושית. התייחסותו לנשים המחכות לבעליהן, או לאב המחכה לבנו, באווירה עויינת כפי שהמפקד משרה, ראוייה לציון ולשבח: הוא לקח איתו את האב לצד הסככה כדי שיזהה את בנו, קרא לבן אליו, הביא אותו לבדיקה, והם שוחררו לדרכם. כך עשה עם אחות שחיכתה לאחיה. וכיו"ב. 

לא כולם נשחקים ומתעוותים ב"מילוי תפקידם". (לא ראיתי לו' כאלה).

המכוניות נבדקות בדרך כלל במהירות. אבל יש גם מקרים חריגים, כגון: מונית עם 3 גברים צעירים, נעצרת. הבחורים מתבקשים לצאת, להוריד את המעילים, להסתובב כשהמעיל והחולצה מורמים, להוריד חגורות. הפעם גם ממששים את זרועותיהם לאורכם. ולאחר בדיקת תעודותיהם – משוחררים לדרכם.

16.55 זקנה שמחכה זמן רב (כנראה לבנה או לבעלה), עצבנית מאד, נעה ונדה ואינה מוצאת מקום לעצמה. הצעתי לה את מקום מושבי, אך היא סירבה בכעס (גם עלי).

17.10  הקור מתחזק וחודר לעצמות. הסככה עדיין מלאה וגדושה באנשים המחכים לבדיקה.

מכלאת המעוכבים מתמלאת. עוד 5 הגיעו. סך הכל קרוב ל 20 איש מעוכבים.

לשאלתי את המפקד מתי ישוחררו, הוא עונה: "כל אחד והזמן שלו". כלומר – כל אחד מרגע שנתפש יעוכב 4 שעות.  והוא מוסיף: "אם אתן רוצות לחכות עד שישוחררו – תדאגו לכן לעוד כיסא". (דאגה נוגעת ללב).

17.30 ר מהמת"ק (חוזר כפי שהבטיח) מודיע שעומדים לפתוח בטור ההומניטרי אפשרות נוספת של מעבר: לכל מי מעל גיל 30.

כמה סטודנטים שיצאו מהמחסום עוצרים לידינו. אחד מהם מדבר עברית, ואנחנו מדובבות אותו:

הוא גר בקלקיליה ולומד בשכם. (אנחנו עושות את הנסיעה הזאת בפחות מחצי שעה). כל יום הוא קם ב 5 בבוקר, עובר את המחסומים ומגיע ללימודים שמתחילים ב 8 בבוקר.

עם גמר הלימודים, ב 4 אחה"צ, הוא מגיע למחסום ומחכה שם כ 2 – 3 שעות. הוא מגיע לקלקיליה בערך ב 7 בערב.  ב 20.30  הוא חייב ללכת לישון כדי להמשיך במסעותיו הלימודיים. כמובן עדיף היה אילו שכר חדר בשכם, במקום לנסוע יום יום הביתה. אבל זה יקר מדי.

18.00 אנו ליד מחסום התאנים, ליד ג'וברה, "על גבול" ישראל. שני תורים במחסום, האחד – למתנחלים (העוברים ללא בדיקה ולכן אין שם תור), והאחר - לאחרים (שאנחנו ביניהם). הפעם רק 6 מכוניות לפנינו, אך התנועה זורמת.

 

עוד משמרת שגרתית הסתיימה.

 

הערה כללית:

בניית המחסום, והשיפורים הבלתי פוסקים הנעשים בו - שעלו למדינה מליוני שקלים – שיפרו אמנם את התנאים והעמדות של החיילים, אך לא שיפרו כלל את השרות לפלסטינים. ולהיפך, להם יש הרעת תנאים.

בכל המבנה העצום הזה, שעוברים בו אלפי בני אדם כל יום, פועלות רק שתי קרוסלות, רק שולחן עלוב אחד לבדיקת חפצים, רק שני שעריםinfo-icon אלקטרוניים.

גורלו של הפלסטיני להמתין, או יותר נכון לבזבז, שעות רבות מורטות עצבים – נשאר בעינו, ומצבו ב"תנאים המשופרים" אפילו הורע.