בית איבא, יום ב' 21.1.08, אחה"צ

צופות: 
אלישבע א', תמרה ה'. ציונה ש'(מדווחת)
21/01/2008
|
אחה"צ

14:30
–במחסום כלי הרכב כ-10 כלי רכב בכניסה לשכם. כ- 50 איש בתור הצדדי, הקרוי
הומניטרי, ומספר דומה של צעירים בתור הרגיל, בין הקרוסלות. הבדיקה מופסקת,
ומפקד המחסום סג"מ י. אוסף כ-12 חיילים לתדריך. באותה עת מתקרבים מספר
פלשתינים אל המחסום. תנועת יד קלה של מפקד המחסום מרחוק, מספיקה כדי
שיעצרו..

כעבור
שמונה דקות מתפזרים החיילים לעמדות. התור ה"הומניטרי" מועבר במהירות. ורק
כאשר שני שוטרים במשטרה הפלשתינית מנסים לעבור בו, הם נשלחים לתור
הקרוסלות.
בתור הרגיל כבר עומדים כ-100 איש. צפצוף המגנומטר נשמע כל הזמן. מבעד לקרוסלות החדשות מבצבץ שולחן הבדיקה, כל
גבר או נער מניח את תעודותיו, מרים את המעיל, שולף את החגורה, מבצע תנועה
סיבובית, לעתים לעתים גם חולץ נעליו. עובר דרך המגנומטר, לבסוף יוצא מן
הקרוסלה ובעיניים מושפלות כשהחגורה בידו, ממהר להתקדם ולחגור מחדש.

15:10
– עגלה רתומה לחמור עמוסה בחבילות של ג'ינס חדשים. החייל מורה לבעלים
להוריד את כל הערימות. הן נזרקות על הרצפה המאובקת. 15 דקות נוספות נדרשו
להם להעמיס שוב את החבילות על העגלה. ג'ינס שאינם מיועדים לעבור את הגבול.
החמור יובילם משכם לכפרים הסמוכים. מקסימום לטולכרם.

15:30
- סגן ר , קצין המת"ק, המוכר לנו כבר כיעיל מאוד בסיוע למעבר בשעות
לחץ, נמצא במקום. הוא מבשר לנו כי בלחצו נקבע כי רופאים, מורים ומרצים
יעברו בתור הצדדי. זה הישג מסוים בהיזכרי במרצה המכובד שנכלא במכלאה בשל
הפשע שבניסיון לעבור מן הצד ולא להידחק בתוך התור הדחוס בצעירים. לא עזר
לו דבר. לא בקשות, ולא נכונותו להשאיר את תעודתו ובלבד שלא ייכלא במכלאה,
בעוד הסטודנטים שלו חוזים בקלונו.. קשה לשכוח את תחושת ההשפלה ואת הזעם
שהביעו פניו.

סגן ר. גם הסביר לנו כי אכן איש מאיתנו לא היה רוצה מחסומים כאלה ליד ביתו,
אבל הפלשתינים כבר רגילים. הם רואים זאת כחלק בלתי נפרד מאורח חייהם.

כך סגן ר. אבל מה לעשות שכעבור 10 דקות ניגשים אלינו שני סטודנטים צעירים
ומדברים על השפלה היומיומית שבהורדת הנעליים , החגורה והבגדים.

אחד מהם מספר: "אני הייתי בדובאי, וחזרתי הנה . שם הייתי אדם חפשי. כאן אני נשלט ומושפל כל רגע מחיי.
אני כמו חיה בכלוב. אני צריך להוריד נעליים, לשלוף את
החגורה. החייל לא רואה בי בן אדם. אני רוצה לומר לו משהו בשקט. הוא אפילו
לא מקשיב אלא צועק עלי. בבקשה – תעשו משהו"

אלישבע מנסה לומר לו שגם הטרוריסטים אשמים בזה, שגם בשדות התעופה יש גם בדיקות כאלה,
ותשובתו: "לאן אני הולך? מהכפר שלי לאוניברסיטה ובחזרה. הטרוריסטים לא יעברו דרך המחסום.

ובכן, סגן ר. , שהוא הן מבחינת תפקידו והן באישיותו, האנושי שבחיילים, לא יודע שלהשפלה לא מתרגלים. אמנם נפרדנו מן הצעירים בתקווה שאנחנו מצדנו נפעל לקץ הכיבוש, והם מצדם יתנגדו לטרור, אבל השאלה המרחפת הינה כמה זמן יחלוף עד שהייאוש ידחף גם אותם לטרור?

-סוף-