בית איבא, ג'ית, יום א' 30.12.07, אחה"צ

צופות: 
אליקס וו. סוזן ל. (מדווחת), אורחות – נוגה, איה, תרגום: הגר ז'
30/12/2007
|
אחה"צ

תקציר: לכיבוש, כפי שהוא מגולם על ידי הצבא, מופעים רבים,  כשהבולט בהם מזכיר את התנהגות הטורף הצד את  טרפו.  לדוגמא: עם רדת החשכה מתפרש הצבא בערים העיקריות שבשטחים הכבושים, כמו גם במקומות מסתור בכפרים שמסביבן, עורב וצד את טרפו בזה אחר זה. לעיתים מאמץ הטורף גישה מתונה  – אסטרטגית ה"אמבוש" – ומחכה שהטרף יתקרב למחסום הקבע או אפילו יותר למחסומי הפתע המוצבים רנדומאלית, לרוב קילומטרים אחדים ממחסום הקבע, בכניסה לשטחים חקלאיים - היכן שנוח  ורצוי לכובש.  בכל אותם המקרים החיילים, כמו בשירו של וולט וייטמן  "עכביש שקט וסבלני",  פורשים את  הרשתות, מציבים את המלכודות ומחכים שהטרף יילכד.   

 
  ג'ית 13:30 -  המחסום חופשי.  

 שבי ציון,  13:40 -   אנחנו חייבות לדווח שהמחסום נצבע בצבעים רבים. זהו מחסום המשמש מעבר לתושבי חומש  אך אוסר את הכניסה לכפרים הסמוכים לסבסטיה (מה שהיה פעם כביש 60 לג'נין).   

 בית-איבא,  14:20 -  נאמר לנו מראש, ע"י אחד מהאחים חואשאש,  שהמצב היום רע מתמיד, אבל עם הצומוד הפלסטיני - אחרי 7 שנים מה זה עוד יום...  המחצבה עבדה בכל המרץ  ומסביב רעש ואבק. המכוניות שהגיעו למחסום החדש שבבניה היו כמה מוניות, שחנו קרוב ככל האפשר למחסום מבלי לחסום את המעבר למכוניות אחרות,  כולל  לאמבולנס.   כרגיל  הכול נבדק בכמה דקות, בלי צפירות ובלי  צעקות. 

 
 14:25 -  המסלול במעבר היה פנוי ופתוח לאמבולנס, שנאלץ לחכות 2-3 דקות היות והחיילים השתהו  בהנאה בבדיקת נוסעיו של מיניבוס.  היו כ - 10-8  מכוניות  שבאו מדיר-שאראף.  

בצד השני  שני אמבולנסים חיכו זמן רב.
   14:40 -  חיכה שם ג'יפ של הצלב האדום. בצד המרוחק של המחסום סמי-טרלר פרק את כל השקים השחורים ("חתוליים") שהיו עליו וכן שמונה ארגזים גדולים שנשארו לעמוד כמחצית השעה עד שעגלה עם חמור לקחה אותם לכיוון דיר-שאראף.  

לא יכולנו להתקרב לשלושת המעוכבים היות ותא המעצר, שריד מהמחסום הישן,  נמצא הרחק מעבר לכמה בטונדות ושערים מסתובבים.  

המפקד י.  אמר  ששני אנשים גרמו לבלגאן כשניסו לעקוף את המחסום, אחד מהם מבוקש על ידי השב"כ. אבל משהו לא תאם את דבריו  היות וכמה דקות לאחר מכן  י.  נראה משוחח   עם אחד ששוחרר - אז היו צריכים להיות רק שניים.  

 במעבר הולכי הרגל  נראה כי הארגון מחדש גורם להאטה נוספת - שוב דוגמא לחוסר היעילות המתווספת לטרטור הרגיל: תור ארוך של  25-20   צעירים משכם שחיכו מאחורי שער מסתובב. הם עברו אחד, או שניים בו זמנית, כשהם שמים את כל חפציהם על שולחן בדיקה המצויד במונימטר חדש. לרוב נמצאים ליד השולחן שלושה חיילים, כולל המפקד.  אבל אנשי המשטרה הצבאית הם שצועקים: תוריד את החגורה, תוציא את הסוללרי, תוציא את הכסף וכדומה. לעיתים מצווים גם להוריד את הז'קט. הכיסים נהפכים החוצה, הכול נבדק – כשהפלסטינים עוברים במונימטר החיילים מרוקנים ובודקים את  כל התיקים והתרמילים, אבל אז הפלסטינים צריכים לחזור  על מנת לאסוף את   חפציהם.  נדיר שניתן כל כך בקלות להגיד על  הכיבוש  "כמה הוא מטופש".   לא פלא שהמצב היום גרוע מתמיד שהרי הצבא תמיד ממציא איך לעשות את החיים קשים יותר.  

  ילד כבן 5-4 עמד ליד שולחן הבדיקה וחיכה שאביו יעבור את כל הפרוצדורה המשפילה. הוא צפה במחזה עצור ומנוכר עד שהאבא סיים וחזר לקחתו,  כשהחיילים התבוננו בנעשה בחוסר כל תשומת לב.   

 
15:00 – לא היו הולכי רגל מדיר-שאראף. מצד שני התור ההומניטארי משכם היה ארוך -  גברים מעל גיל 45, זקנים, נכים (מעטים), נשים וילדים. 

בתור זה החייל בדק בקפדנות  ובאי-שיטתיות. הוא לא ממהר!!!  הפעם ילדה קטנה נאלצה  להיות עדה להשפלת אימה  ולראות כיצד חייל מאלצה לפתוח את הריצ'רץ'  של תיק גדול ובו בגדי נשים למכירה (עם תוויות). הכול נזרק על הרצפה המאובקת והחייל, מבלי למצמץ, מישמש את הסחורה. לבסוף אספה האישה את הכול לתיק אך לא הצליחה לסגרו, עד שאחד מהעומדים בתור בא לעזרתה.  

 
 וכך:  אב  ובן,  אם ובת -  מה הם יגידו לילדיהם?   איזה זיכרון יישאר במוחם של הילדים הרכים מהיום, ומכל יום אחר, מתופעת התנהגות הטורף?