א-ראם, ביר נבאלא, קלנדיה, יום א' 13.1.08, אחה"צ

קלנדיה

15:00: מחסום א-ראם: לא היו פלשתינים במחסום, לא הולכי
רגל ולא רכבים. השער בחומה היה סגור ועברנו את א-ראם בדרכים עקלקלות.

15:15: קלנדיה: פעלו שני מסלולים להולכי רגל (מסלולים
3 ו-4) למרות שהיה רק קהל דל. המעבר למת"ק ולקריית הממשלה (מסלול 5) היה
סגור. ליזי התקשרה למת"ק וניתנה הוראה לפתוח את המעבר. לא היו ממתינים
בסככת המת"ק אולם יכולנו לראות שניים/שלשה אנשים מחכים בתוך המת"ק
פנימה. לא היה קהל כלל בקריית הממשלה. שאלנו את פקיד הדואר למה הסניף היה נעול
בשעה 15:30 בשבוע שעבר והוא אמר שייתכן והסניף נסגר מוקדם כיוון שלא הגיע קהל
במשך שעות. שוב ושוב נוכחנו שהחיילים נועלים את המעבר ואנשים הזקוקים לשירותי
דואר (או לשירותים אחרים הניתנים במקום) אינם יכולים להגיע. (אילו התקינו השלטונות
זמזם אינטרקום בסניף הדואר יכלו מבקשי שירותי דואר לפנות לפקיד והוא היה יכול
להתריע לחמ"ל לפתוח את השער עבורם.)

מהקריה יצאנו למגרש החנייה ושוב נכנסנו למחסום. התורים
כבר היו ארוכים יותר אבל עדיין שני מסלולים היו פתוחים. ניגש אלינו איש מקומי
דובר עברית ואתו אישה צעירה שבקשה את עזרתנו. התברר שהיא ובעלה, תושבי עזה, הגיעו
עם תסריך ליום אחד לבי"ח ברמאללה ושוחררו ב-10.1.2008, כאשר שרר הסגר לכבוד
הנשיא בוש. רק ב-13.1 בקשו שינפיקו להם תסריך שיאפשר להם לחזור הביתה, וכמובן
שהיו בעיות. לוויתי את האישה לתוך המת"ק ושמעתי את ההסברים של אסף ושל חוסאם
(נציג המת"ק) שהנוהל התקין דורש שיפנו למת"ק הפלשתיני ברמאללה (שיעשה את
התיאום מול המחסום בארז) ואח"כ ייגשו לקבל את התסריך בבית אל. האישה, אם
לשלשה ילדים, כבר הייתה מיואשת כאשר התלוותה לאסף שהבטיח לשחרר את בעלה שהוחזק
בינתיים בחדר החקירה במסלול 3. יותר לא ראיתיה ולא יכולתי לברר מה קרה כיוון
שהחסירה ספרה המספר הטלפון שרשמה לי.

אבל איך שיצאתי בחזרה מהמת"ק אותו איש מקומי ניגש
אלי עם עוד מקרה של עזתים מחפשים לשוב הביתה. הפעם זה היה בן מבוגר המלווה את
אביו הקשיש שסובל מסרטן בלבלב. גם הם קבלו תסריך ליום אחד ולאחר שהאב שוחרר באותו
בוקר מבי"ח ברמאללה בקשו תסריך שיאפשר להם לחזור לעזה עוד אתמול בערב. הפעם,
כיוון שהאב באמת נראה על סף התמוטטות, ויתרו השלטונות על הנוהל התקין כתוצאה
מההתערבות של המוקד ההומניטארי ונציגי המת"ק והנפיקו תוך שעה את התסריך
המבוקש! גם חוסאם הגדיל לעשות וכששמע שהאב לא אכל מהבוקר הלך והביא לו מגש של
אוכל. תודה לכל המתאמצים והלוואי שירבו כמותם (עד שייגמר הכיבוש)!

כיוון שנשארתי במת"ק, ליזי נאלצה לפעול לבדה. להלן
דיווחה:

15:42 – הנער-בחור האלים מנסה להיכנס
למחסום הולכי הרגל והחייל נועל את הקרוסלה... (אני נושמת לרווחה). תור של כמה
עשרות ממתינים למעבר. שני שרוולי בידוק פועלים.

תוך עשר דקות כולם עוברים. חייל נותן
הוראות בכריזה ומדבר בשקט (מסתבר שאפשר גם אחרת).

15:59 – מעבר כלי הרכב – מדי פעם
החיילים עוצרים משאיות העוברות לכיוון רמאללה ומבצעים בדיקה (רישיונות, תכולה...).
כל בידוק שכזה לוקח כדקה או שתיים, אך יוצר עומס של עשרות כלי רכב. העומס משתחרר
תוך פחות מדקה מרגע שמשאית שנבדקה משוחררת לדרכה.

יש כלבנית, אך בהיותי שם לא ראיתי את
הכלב מתופעל.

במבט לעטרות – נראה שהעומס שם כבד
וטור הרכבים מתארך, כנראה כי המעבר איטי. קצת קשה לדעת ממרחק, אבל מאוד קל לראות
את הטור שמזדחל ומתארך.

16:24 – אני חוזרת למחסום הולכי הרגל
וה"אלים" קולט אותי, קורא לי ואני חומקת אל תוך המחסום, אלא שהפעם גם הוא
נכנס, מתפרץ לתור, עובר אל תוך הבידוק, מחטט במכונת השיקוף ואז יוצא. אני נצמדת
לבחור שעומד שם ועוברת שוב למחסום כלי הרכב.

המעבר לכיוון מחסום כלי הרכב לוקח
כדקה או שתיים, המחסום כמעט ריק מעוברים.

17:04 – אמבולנס מגיע מרמאללה עם פעוט
בן שנה מחוסר הכרה, מחובר לצינורות ואמבולנס ישראלי מגיע לאסוף אותו.

בשלב זה, הרגלים שלי חסרות תחושה
לחלוטין. אפילו לא קר לי בכפות הרגלים, פשוט אין תחושה...

קר ולא רק כי השמש שקעה והטמפרטורות
צנחו עוד יותר, קר כי זאת קלנדיה. קר כי מסתובבים שם ילדים מוזנחים ורעבים. אחד
מהם ממש מותש, גופו מצולק והוא מבקש מפיליס פלאפל.

פיליס מציעה לו לבוא איתנו ושנקנה לו
לאכול פלאפל, או מה שיבחר. הוא מתחרט, לא רוצה אוכל, הוא מבקש כסף.

בדרך לביר נבאלה אנחנו רואות חבורת
צעירים מצטופפים סביב מדורה קטנה בכיכר, מנסים להתחמם.

17:10: שוב במסלולים – רק מסלול אחד פעל בשעה שהרבה
אנשים יצאו מעבודה ומיהרו הביתה בקור הירושלמי. התור במסלול 4 היה ארוך מאד.
טלפנו למוקד שהבטיחו לפעול בנידון אבל לא המתנו לראות את התוצאות ונסענו לביר
נבלה.

17:45: ביר נבלה: היחידה במקום פתחה שני מסלולים
והרכבים עברו במהירות וללא עיכובים. לא היה בידול.

18:15: מחסום ליל: היה תור של כ-20 רכבים בעלייה לליל
אבל העיכוב לא היה ארוך. שאלנו את החיילים אם מותר לישראלים לעבור לכיוון קלנדיה
והם אמרו שאין מניעה לעבור ורק מבררים שידוע לישראלים לאן פניהם מועדות.