זעתרה (תפוח), חווארה, יום ו' 5.10.07, בוקר

צופות: 
אורית ד., עפרה ט., נילי פ.(מדווחת)
05/10/2007
|
בוקר

 0845 צומת זעטרא
מצפון תור של 12 מכוניות. עמדת בדיקה אחת בלבד מאוישת. אנו שואלות מדוע רק עמדה אחת פועלת, והחייל מבטיח שכבר פותחים עמדה שנייה.
0915 - הקצין במחסום, א., פתח עמדת בדיקה שניה והתור הצטמצם במהרה.
בחור פלסטיני, שניכר שהוא מעורער בנפשו, ניגש אלינו ושוטח בפנינו את סיפורו: הוא תושב כפר ליד טולכרם. הוא מקבל, לדבריו, תרופות פסיכיאטריות. אין לו תעודת זהות או תעודות אחרות, והוא אף אינו יודע את מס' תעודת הזהות שלו.
כך ללא כל תעודה הגיע הבקר, במונית, למחסום זעטרא, לאחר שכבר הצליח לעבור שני מחסומים: עינב, ומחסום נוסף שאינו מצליח לבטא את שמו. הוא מבקש להגיע לרמאללה. אחיו עובד ברמאללה. החיילים במחסום מסרבים לתת לו לעבור, ופוקדים עליו לחזור על עקבותיו. הצעיר מתעקש לחכות במחסום עד שיעבור, גם אם יזמינו משטרה. גלוי לעין שהבחור אינו בריא בנפשו. אנו מבקשות לברר את עניינו עם מפקד המחסום, אשר מייד מאיים שיעצור את הפעילות, ואף אחד לא יעבור במחסום עד שנתרחק, ונאפשר לו "מרחב פעולה". אנו מתרחקות עד למקום שאפשר לנו, בעודנו שומעות חיילת מ"צ, גסת רוח במיוחד, דלת שפה במיוחד, עם שפת גוף אלימה במיוחד, מתלהמת בעניין הצעיר: "חושב שיעשה מה בא לו...חושב שיש לו סמכות....אין לו כלום".
הקצין מסביר לצעיר שאין לו תעודה, ולכן לא יוכל לעבור. הצעיר אינו מסוגל להקשיב, ונכנס לדבריו במלל עילג ושוטף המכעיס את הקצין. הקצין מסנן ספק לעבר הבחור ספק לעברנו: "אחזור עוד 10 דקות שיירגע".
מאוחר יותר אומר לנו הקצין שהוא עובד מול החמ"ל בגדוד, לא מול המת"ק, ואין לבחור אישור לעבור. משטרה הוזמנה.
0930 - אין מכוניות. נשארת עמדת בדיקה אחת.
אנו מתקשרות למת"ק ומבקשות שיגיע נציג מת"קinfo-icon לפתור את העניין. לאחר זמן מה מתקשרות שנית, ונמסר לנו שנציג המת"ק בדרכו למחסום. ואכן הוא מגיע. לאחר לחיצות ידיים, הוא מדבר עם החיילים. חייל מ"צ בתנועת יד מזלזלת מסמן לנו "תלכו מפה". אנו פונות לנציג כדי למסור לו את הפרטים שבידנו כמו מס' טלפון של אחיו של הבחור עמו שוחחנו מס' פעמים ואפילו מס' תעודת הזהות של האח – בתקווה שכך יוכלו לאתר את פרטיו של הבחור. קצין המת"ק מבטיח לדבר אתנו אחר כך.
הפלסטיני הצעיר לא מפסיק לדבר ולהתערב בשיחת החיילים כשהוא מנסה שוב ושוב לחזור על סיפורו.
החיילים מאבדים את סבלנותם (המוגבלת מלכתחילה) ומתחילות צעקות. חייל המ"צ מגיע עם הצעיר לעימות גופני וצועק עליו "אתה לא עובר". חיילת המ"צ הגסה (יתכן ושמה ס'), מתנפלת על הצעיר עם ג'סטות גופניות מתגרות, ואומרת לו שמצבו הנפשי בולט לעין ולא צריך להיות מבריאות הנפש כדי לראות מה מצבו: "מה זה מעניין אותי... סתום ת'פה...בוא הצידה נראה לך מה זה". נשמע ונראה כמו קטטת שכורים בבר.
אורית מנסה להרגיע את הרוחות, ולומר שהצעיר חולה ואינו מסוגל לשלוט בעצמו. היא פונה לחיילת, בנגיעה עדינה על כתפה, וזו מתנפלת עליה כנשוכת נחש: "אל תגעי בי...עוד פעם אל תעיזי לגעת בי..." ואל האיומים מתלווה הנפת יד לכיוון אורית.
הקצין הנסער מכל ההתפרצות הזו אומר לנו: "אתן לא עוזרות לי, תתרחקו עוד חמישים מטר מכאן".
הרחקה שנייה כאשר אנו ממש לא ליד המחסום, והם אלה שהתקדמו לאזור ממנו אנו צופות על הנעשה.
אנו מסרבות להתרחק עוד.
הקצין, א., ממש גורר פיזית את החיילת שאבדה את עשתונותיה, ומציגה את הבעייתיות של תפקודם של חיילים צעירים, המשתמשים בכוחניות אותה הם מבלבלים עם סמכות. לצערי, אפילו שפה לבטא עצמה אין לחיילת, ולא מדובר בערבית חס וחלילה.
חייל המ"צ זה שלפני רגע כעס, וצעק על הפלסטיני, פתאום צוחק ספק אליו ספק עליו. מצב מאוד מבלבל לצעיר המבולבל גם כך.
הקצין שב ומאיים בעונש קולקטיבי של עצירת העבודה במחסום אם לא נתרחק עוד 20 מטר.
במוקד של מתאמי הבריאות דוחים אותנו על הסף - הם לא מתערבים בזה.
קצין המת"ק מתפנה לדבר איתנו. לדבריו, מס' תעודת הזהות ושמו של האח אינם רלוונטים. הוא נושא בפנינו נאום על כך ש: "כל פלסטיני יודע שצריך תעודת זהות, ובלי זה לא יעבור... כל פלסטיני יודע את שלו את של אמא שלו". בהדגישנו בפניו שבמקרה של הצעיר ברור שאינו בריא בנפשו, והנה עבר כבר שני מחסומים ללא התעודה, הוא עונה לנו: "במצבו, על אחת כמה וכמה אי אפשר שיסתובב. פתאום יתחשק לו לעבור לישראל. רק עם מס' ת"ז שלו, של אמו, או של אשתו אפשר לברר. המשטרה תאסור אותו ותבדוק".
אנו, לא חס וחלילה החיילים או קצין המת"ק, עושות את הברור. אנו מתקשרות לאח ומבקשות את מס' הזהות של האם שנפטרה זה מכבר.
האח מצליח להעביר לנו את ת"ז של הצעיר. אנו מעבירות לקצין המת"ק. הקצין א. וגם חייל המ"צ מבקשים מאתנו את הפרטים, ואף מתעניינים מאיפה יש לנו אותם. לפתע פתאום איננו מפריעות לעבודה.
קצין המת"ק מידע אותנו שלפי הבירור הצעיר מנוע שב"כinfo-icon ואף ישב בכלא, והמשטרה שהוזמנה תטפל בעניינו. מעתה הצעיר שסרב לציית לחיילים, ולחזור על פעמיו הפך למעוכב. כידוע אין במחסום סככה למעוכבים ופוקדים עליו לשבת, על שולי המדרכה, בשמש, ולחכות. הצעיר גם כך כבר שעות בשמש. צמא, רעב (החיילים אוכלים, בצוותא, במכונית של המת"ק), צריך לשירותים. עפרה דואגת לו למים.
אחד החיילים "מסתלבט" על הצעיר המעורער: "בוא הנה...לאן אתה הולך...מה רע לך פה" ואז מנסה לתחום לו מקום, מסמן בידו באוויר את הגבולות, ופוקד עליו: "תישאר כאן..שב".
המחסום ריק ממכוניות.
1030 - המשטרה טרם הגיעה. הצעיר מסתובב. אנו ממשיכות לחווארה.
בתוך העיירה חווארה, בצד הכביש, חונה מכונית של משמר הגבול. מחסומי צומת יצהר, לשני הכיוונים, אינם מאוישים.

1040 מחסום חווארה
עמדת בדיקה אחת מאוישת. כמעט ואין עוברים ושבים. גם מוכר הקפה ובנו אינם. כנראה החיילים הצליחו לאכוף עליהם את החוק הישראלי.
1100 - אנו שבות לצומת זעטרא. הצעיר עדיין שם. המשטרה טרם הגיעה. הוא ניגש לדבר אתנו, פעולה המזעיקה חייל הנובח עליו: "אמרתי לך, שב!".
אני פונה אל החייל ואומרת לו שכבר שעות הוא בשמש צמא ורעב אולי אפשר לתת לו לשבת במקום עם צל. החייל משיב שיש צל רק מתחת למגדל השמירה ושם אסור לו לשבת. אני מציעה את הטרמפיאדה ליד המחסום, והחייל מסתכל עלי כאילו אני מתבדחת: "...זה ליהודים". כמה עצוב. הוא מסכים אתי שזה לא טוב.
עפרה, פונה לקצין א., האומר שאם המשטרה לא תגיע עוד חצי שעה, ישחררו את הצעיר לשכם.
הצעיר, כבר מוכן, אחרי שעות, לחזור אבל לא מאפשרים לו. אנו מחליטות לחכות. ב 1130 הצעיר שואל אם יכול ללכת והקצין מתעמר בו, ומטיח: "חצי שעה ממתי שאמרתי לך לא לה (לעפרה)". כלומר עליו לחכות עד שתים עשרה.
בגלל אילוצים אנו עוזבות את המחסום.
1345 - אני מתקשרת לברר עם המת"ק אם הצעיר שוחרר. אלן מבשרת לי שאכן נתנו לו ללכת.