קלנדיה, יום ב' 5.11.07, בוקר

צופות: 
נאוה א', רותי ר' (מדווחת)
05/11/2007
|
בוקר

אתמול במשמרת במחסום קלאנדיה, בפעם הראשונה מזה שש שנים בהן אני יוצאת למחסומים, פרצתי בבכי.

מחסומאיות וותיקות כמוני לא פורצות בבכי במשמרת, אנחנו כבר מכירות את המקום ויודעות היטב מה קורה בפיסת הכיבוש הזו. הרי אם היינו בוכות לא היינו מסוגלות לעשות גם את המעט האפשרי. להיפך, אנחנו מחייכות, מתחנפות ולא מתעמתות עם הממונים, גם כשזה מאוד קשה.

היום התחיל דווקא 'כאילו' באופן חיובי. משפחות האסירים הבאות לבקר את העצורים בכלא עופר, הסמוך למחסום, עברו את הבדיקות במהירות וללא תקלות. קצין המעברים התחיל להזרים אנשים לבידוק של המת"ק תוך כדי מעבר המשפחות. בדרך כלל היו נותנים לאנשים לחכות שעות, עד שהאוטובוס האחרון של המשפחות הגיע ואנשיו עברו את הבידוק. היום הכול זרם בשקט, בסדר, והיו שם אפילו חיוכים.

לפני מסלול הבידוק עמדו שני מאבטחים ושוטר כחול מדים (משטרת ישראל). אחד המאבטחים השעין את הרובה על ידיו המשולבות, כשהקנה מכוון ישר לאחור, אל הקהל.

"בבקשה, תחזיק את הנשק בזווית אחרת, יש פה אזרחים וילדים שמפחדים, לא צריך לכוון אליהם את הנשק",  ניסיתי לפנות אל מצפונו. "גם אם אתה חושב שהנשק נצור, יכולה להיפלט ירייה, תאונות קורות", ניסתה נאוה לפנות אל ההיגיון של המאבטח, "כרגע אתה מכוון בדיוק לבטן של השוטר שמאחוריך".

"אל תתערבי, מה זה העניין שלך, אני מכיר את הנשק שלי ואני אחזיק אותו איך שאני רוצה", ענה המאבטח ברוגזה.

"זה לא הנשק, הן שונאות אותך, מה שלא תעשה - יחשבו שאתה זבל", הוסיף השוטר שהביט בנו בשאט נפש, תוך התעלמות מקנה הרובה הנמצא במרחק 10 ס"מ מבטנו.

כדי להראות מי כאן הבוס המשיך 'הגבר' ללכת עם הנשק הלוך וחזור, כשהקנה מוטה כלפי כל מי שעבר שם, שנדע. אבל הכול עדין נראה 'כאילו' בסדר גמור. זו הרי באמת נאיביות איומה לבקש טובה כזו במקום שבו גם הטוב הוא רק 'כאילו'.

נכנסנו לסככת ההמתנה של המת"ק. החייל באשנב הבידוק עבד ביעילות, בלי לצעוק. כולם מכירים את הכללים, האיש שעמד לפני, עם בנו הקטן, השחיל את ידו במתקן הביומטרי לזיהוי טביעת כף יד, הילד צעיר ועדיין לא מבין שמעליבים את אבא שלו.

כשהגענו לסככה של המת"ק גילינו שהאנשים שנכנסו ראשונים, לפני שעה וחצי, עדיין מחכים. שום דבר לא זז.

"המחשב של הכרטיסים המגנטיים מקולקל", אמר לנו המפקד, "מנסים לתקן אותו דרך הטלפון, יבואו לתקן אותו". כעבור שעה התבשרנו שהטכנאי "בדרך". האנשים שבתור הגיעו לשערי המחסום בשעה 05:00, כדי להירשם ראשונים בתור, כדי לאבד כמה שפחות זמן עבודה. עכשיו כולם עומדים ומחכים לטכנאי ש"כבר מגיע" אבל עוד לא כאן. כי הרי אי אפשר לצפות שיהיה טכנאי מחשבים בצוות המחסום, או לפחות בקרבת מקום, או שהוא יגיע יותר מהר.

ואז הגיע גבר צעיר, על גבו תרמיל קטן, על זרועו בתו בת השנתיים, ובידו השנייה טלפון סלולרי שלא מש מאוזניו בשעתיים הקרובות. הוא נראה לחוץ ביותר. אשתו אושפזה אתמול בבית חולים אל-מוקאסד שבמזרח ירושלים, היא חלשה מחוסר דם ועומדת ללדת את בנם בניתוח קיסרי, בעוד כשעתיים.

יש לאיש כרטיס מגנטיinfo-icon ואישור בר תוקף, הוא עובד שנים רבות במקום עבודה קבוע, במודיעין. אבל מרוב לחץ ובלבול שכח אתמול את האישור בתיק של אשתו, בין מסמכיה הרפואיים. עליו להגיע במהירות לבית החולים, גם כדי לתרום דם, גם משום שזו אשתו והוא רוצה להיות לצידה.

מפקד המת"ק מזדרז לבדוק במחשב ומקבל תשובה שלילית - המחשב קובע שלאיש אין אישור כניסה לישראל! האיש מתעקש שיש לו אישור עד ה-22.11. "אין לך אישור" אומר המפקד, "המחשב אומר שאין".

בן דודו של האיש מעיד כי שניהם בעלי אישורים ושניהם עובדים באותו מקום, כבר שנים. אך עבור המפקד קיימת רק ישות אחת המחליטה למי יש ולמי אין אישור – המחשב! "אין לך אישור", חזר המפקד על דבריו, ללא בכעס, בסבלנות, כמו לילד קטן וקשה הבנה.

התקשרנו לאחת מחברותנו והיא התקשרה במהירות למקורותיה וחזרה אלינו עם אותה תשובה: "אין לאיש אישור כניסה לישראל, המחשב של צה"ל אמר, לא כל מה שהאיש אומר מדויק".

אני הייתי בטוחה שהאיש לא משקר, לפעמים יודעים דברים כאלה גם בלי להיוועץ במחשב של צ.ה.ל.

הילדה בת שנתיים, הייתה מצוננת, כאבו לה האוזניים. ילדה מטופחת, חמודה, זריזה כמו שד. היא הייתה לבושה בבגדים לא כל כך מתאימים, לא כל כך מסורקת, האף שלה נזל כל הזמן, והיא הייתה בפעילות מתמדת, כמו ילדה בת שנתיים.

היא לא בכתה ולא נדנדה אבל כל הזמן רצה לכל הכיוונים. היא ניסתה להידחק בין שלבי הקרוסלות, טיפסה על הספסלים, קפצה על שקית 'במבה' שאביה הוציא מהתרמיל במטרה לזכות בדקת מנוחה, ניגבה את הספסלים ואת הרצפה עם הסוודר הלבן שלה, נעלמה בשירותים, כמעט חמקה לכיוון הדואר....

האיש, בסבלנות אינסופית, רץ אחריה כל הזמן, לקח אותה בידיים, הושיב אותה על הכתפיים, ניגב לה את האף, הגיש לה אוכל ושתייה תוך שהוא פותח וסוגר את התרמיל שעל גבו, וכל אותו זמן ממשיך לדבר עם המפקדים ולארגן דברים דרך הטלפון הסלולארי.

ממקום עבודתו רצו לשלוח את האישור שלו בפאקס למת"ק, אבל מספר הפאקס של המת"ק חסוי. צריך לשלוח את הפאקס למת"ק בית-אל ולקוות שמשם ישלחו אותו לכאן.

בו זמנית, בבית החולים, ניסתה גם אשתו להעביר את האישור בפאקס. שעתיים לפני הניתוח הקיסרי, כשהיא סובלת מחוסר דם חמור, מיהרה אל משרד בית החולים כי המפקד בקלאנדיה אמר שגם מבית החולים אפשר לשלוח את האישור: "תגיד לאשתך שתסדר את זה עם הרופאים. אין בעיה הם יודעים את הפאקס שלנו".

בו זמנית התקשר האיש אל חבר, בעל מונית ותעודת זהות כחולה, שהזדרז לנסוע לבית החולים, לקחת את האישור הנכסף מהיולדת ולהביאו אל המחסום.

השעה הייתה כבר 11:00. כבר שעתיים האיש מוסיף לרוץ ולחלץ את ילדתו הפעלתנית מצרות, מתחנן בפני המפקדים, מבצע אינסוף שיחות טלפון ועדיין שומר על אופטימיות. "המונית בדרך, האישור כבר עוד מעט כאן".

באותה שעה החל המחשב במת"ק לעבוד. האדם הראשון יצא אחרי 5 דקות עם כרטיס מגנטי, כעבור 10 דקות יצאה משפחה: גבר, אישה וילד. שאר האנשים נעשו עליזים וחישבו כמה זמן ייקח להם. "עכשיו הכול ילך צ'יק צ'ק, חצי שעה וכולנו בחוץ", הכריז גבר אופטימי במיוחד.

כעבור מספר דקות שוב נעצר התור והאנשים שישבו שם מ- 8:30 המשיכו לחכות. בחוץ חיכו עוד אנשים רבים שאפילו לא זכו להגיע לבידוק ולהיכנס לסככת המת"ק.

בערך בשעה 12:30 התבשרנו כי המונית עם האישור הגיעה למחסום. האיש, עם הילדה בזרועותיו, רץ החוצה, ואנחנו בעקבותיו.

יצאנו לכיוון החנייה ועמדנו מאחורי גדר הרשת המפרידה בין מחסום האנשים למחסום הרכבים. נהג המונית התקדם לעברנו כשהאישור בידו. המאבטח הבחין בו, עצר אותו, ולא נתן לו להתקדם לעבר הגדר, לעברנו.

כך עמדנו ארבעתנו מהעבר האחד של הגדר והנהג עם האישור מהעבר השני, במרחק של 10 מטר מאיתנו. המאבטח הזעיק קצין מת"קinfo-icon שבתוקף תפקידו אמור לזהות אישור תקף. הקצין בחן את האישור ואמר "האישור לא בתוקף....."

ביקשתי שיתקרבו אלינו, שנוכל לדבר, הם התעלמו. ואז עברתי לצד השני של הגדר. הלכתי דרך מסלול הרכבים לכיוון בו עמדו המאבטח, הקצין והנהג. בדרכי חלפתי על פני השלט המזהיר כי 'אין מעבר להולכי רגל', המשכתי ללכת.

לפתע פרצו כולם בצעקות "תחזרי, מהר, מיד...."

אמרתי שאחזור אם הם יתקרבו אלינו, ידברו איתנו. המאבטח היה מרוגז ביותר: "עברת במקום אסור, את יודעת שמותר לי לירות בך במצב כזה?"

באותו רגע הגיע קצין המעברים, העיף מבט באישור ואמר שהוא תקף, אך צריך לברר מדוע המחשב לא קיבל אותו. הוא לקח את האישור וחזר למת"ק כשהוא אומר לאיש שעליו לחזור מהר למת"ק ולקבל שם את האישור.

חזרנו בריצה לקרוסלות שבסככה החיצונית. עשרות אנשים המתינו, אך המנורות בראש הקרוסלות הבהבו כולן באדום, 'אין מעבר'. הקרוסלות הרי נועדו להיות נעולות כשתור של אנשים עומד ומצפה לחיילת היושבת בבונקר שתפתח אותן. החיילת, כמנהג החיילות שיושבות שם, לא רואה אותך, מדברת בטלפון.

ברוב ייאוש נעמדתי לפני הזכוכית המשוריינת, נופפתי בידי כדי שתשים לב אלי. לא, היא לא תפתח את השער. נאוה הודיעה לה דרך האינטרקום שהקצין מחכה לאיש במת"ק בדחיפות. כעבור מספר דקות היא פתחה לשנייה את מתג ההפעלה של הקרוסלה והאיש נכנס כשבתו בזרועותיו.

הקרוסלה ננעלה ואנחנו נשארנו בחוץ. נעול, הפתח נעול אין דרך לפתוח אותו.

ואז פרצתי בבכי: ייאוש? כעס? עלבון? חוסר אונים?

__._,_.___