בית פוריכ, חווארה, עורטא, יום ה' 6.12.07, אחה"צ

16.00 - עווארתא-  3 מכוניות ממתינות לצאת משכם ו-2 להכנס. מעבר מהיר וללא עיכובים.

16.10 - בית פוריק - נהגי המוניות ביציאה מבית פוריק אומרים לנו שהמחסום היום "עאזם" ושהמכוניות מחכות הרבה זמן להכנס לשכם. משיחה עם נהגי 5 המכוניות הממתינות מתברר שהם מחכים למעלה משעה. בהגיענו אל המחסום, מייד לכשחצינו את הקו הלבן, אצו-רצו 3 חיילים שאליהם הצטרפו בהמשך חבריהם , עד שסביבנו עמדו כל 6 חיילי המשמרת (אולי נותר עוד אחד בבודקה, אבל לא נותר אף חייל להעביר את הפלסטינים הרבים שהצטופפו מאחורי הקרוסלות או את טור המכוניות שאת סופו לא ראינו שהמתין מכיוון שכם). הויכוח הרגיל על כך שאנחנו מפריעות להם, שנעוף למאחורי הקו הלבן אחרת לא יעבירו. המפקד מאוד עוין.
אין טעם להתווכח, קר, הרוח מעיפה אבק לעיניים ולנו כואב הלב על כל האנשים, התינוקות, החולים, אז אנו נסוגות אל הקו הלבן. את המפקד ממש לא מעניין מה הורה היועמ"ש - הוא פשוט לא יתן לאף אחד לעבור, וזהו.
המכונית הראשונה שעוברת עוצרת לידנו. יושבים בה שני גברים מכובדים ואחד פונה אלינו בטון כועס, "החייל אמר לנו שאם אתם פה, הוא לא נותן לנו לעבור !" אנחנו מתחילות להסביר והוא עוצר אותנו, ואמר "תבואו, תבואו, אל תוותרו. החיילים לא רוצים אותכם כאן, אבל כל הכבוד לכם שאתם באים" ותוך כדי נסיעה הוא חוזר ואומר "כל הכבוד!" מייד רץ אלינו מפקד המחסום , ונוזף בנו על שאנו עוצרות מכוניות במחסום, בתחילה לא הבנתי על מה הוא מדבר, ואז התברר שהוא מתכוון למכונית שעצרה לידנו, הרחק מהמחסום, הרבה מעבר לקו הלבן המטורף...מהרגע שנסוגנו לקו הלבן החלו החיילים להעביר ללא בדיקה כמעט ותוך 5 דקות כל הולכי הרגל (מפאת המרחק אי אפשר להאריך מספרית, אבל נראה כלמעלה מ-100) וחלק גדול מהמכוניות עברו.

16.50 - חווארה - הרבה אנשים מצטופפים ליד הקרוסלות ליד המעבר ה"הומאניטארי" כדי לצאת משכם. קשה לאמוד ממרחק ובחשיכה את מספרם, הם נראים כמו גוש גדול, אבל לבטח יש שם מעל מאה.
בהגיענו - בחורה נחקרת ליד המדרגות אל החניון וכמה בחורים ממתינים לה. מתברר שניסתה לצאת משכם דרך הקרוסלה המשמשת לכניסה. אחד החיילים רוצה לעכב אותה, השני מצחקק איתה והיא מחזירה לו בציחקוקים (וכי יש לה ברירה?) הבחורים הממתינים נלחצים מהסיטואציה וחוששים לכבודה. המתח גואה ודורית מנסה להרגיע, מה עוד שנוכחנו שהחייל המצחקק מנסה לשכנע את חבריו לא לעכב אותה. מכניסים אותה ל"תא בידוק נשים" והגברים הצעירים נרגעים רק כאשר אנחנו מצביעות על כך שחיילת נכנסת איתה. לא חייל. הבחורים עוזבים והבחורה נשארת לעמוד, יחד עם חברתה,  ליד המעברים שאחרי הקרוסלות.
אחד החיילים שם לב שחציתי את הקו הלבן ונזעק לסלקני. אני מסרבת, והוא קורא למפקדו, קצין בדרגת סגן שאומר שיקרא למשטרה. אני שומעת אותו אומר לתוך הטלפון ש"נשות ווטש עושות בלגן במחסום".
בינתיים פונה אלינו אדם מבוגר, פלסטיני אזרח ישראל, מפרדיס (כן, כן, אותו איש שהסיע בהתנדבות לפני כחצי שנה - לעזה , את מנותח הלב ששכב על המדרכה במחסום , והוא מוסר ד"ש חמה ליהודית ל.). אימו נכה, חיה בשכם, ואותו מעכבים בכל פעם שהוא בא לבקר אותה. בנו בן ה-4 עומד לעבור שבשבוע הבא בחיפה  ניתוח קשה ברגליו והוא מאוד רוצה שאימו ואחותו יבואו אליו משכם. הוא הגיש בקשה, אבל לא נראה לו שיאשרו להן. 

17.30 משחררים את המעוכבת ואנחנו עוזבות.

בזעאתרה 6 מכוניות מצפון לדרום ו-3 ממערב למזרח.__._,_.___