קלנדיה וביר נבאללה

שתפו:
Facebook Twitter Whatsapp Email
05/11/2006
|
בוקר

קלנדיה, ביר-נבאללה, יום ראשון, ה-5 בנובמבר 2006, משמרת אחה"צ.משקיפות: נתניה ג. פיליס ו. תמר פ.(מדוחת).העיצומים של עובדי המת"ק האזרחים נמשכים זה השבוע השלישי.מחסום קלנדיה: במחסום עצמו עברו אנשים בודדים כל זמן שהותנו. עברנו לרחבת ההמתנה שלפני המת"ק, פנה אלינו גבר נסער וביקש שנעזור לו להיכנס למשרדי המת"ק בדחיפות כדי לקבל אישור מעבר לו ולאישתו חולת הסרטן שמצבה הורע מאד ועליו להבהילה לחדר המיון בביה"ח הדסה בו היא מטופלת. טלפנתי לקובי וביקשתי בדחילו ורחימו, שלפנים משורת-הדין ידאג להכניס את האיש ללא תור ולטפל בעניינו. קובי נענה לפניה ולאחר מספר דקות יצא האיש ובידו האישור המיוחל הוא שמח על האישור והודה לנו. שמחנו גם אנו. חשבתי שמחה זו על שום מה? וזכרתי את הביטוי "שמחת עניים" ואת שנאמר ע"י חז"ל:"עני חשוב כמת"... בשעה 3.30 הגיעו בני משפחה של נער בשם איסמעיל לחפש אותו, איסמעיל נשלח לפני הצהרים ע"י אחיו למת"ק כדי לקבל אישור מעבר עבור האח האמור להגיע לבית המשפט בבאר-שבע. משלא שב וניסו לאתרו, סיפרו להם מכרים שראו את איסמאיל משתולל במת"ק בסביבות השעה 1.00 ונילקח ע"י שוטרים. הדאגה היתה רבה משום שהנער מועד לבעיות: לפני 5 שנים, בהיותו בן 10 הוכה קשה ע"י חיילים בכיכר הצפונית שליד מחסום קלנדיה ומאז הוא סובל מבעיות נפשיות. פיליס טלפנה לאולג (נציג המת"ק) שלא שמע ולא ידע, בירור במוקד ההומניטארי גם הוא העלה חרס, פיליס ניסתה את מזלה וטלפנה למשטרת נווה-יעקב ומשם מסרו שהם מחזיקים בנער ובקרוב יחזירו אותו למקום ממנו נלקח. שעת סגירת המת"ק כבר הגיעה ואנחנו יצאנו לשני עברי המחסום להמתין לאיסמעיל, כשבינתיים פיליס ובני המשפחה יזמו כתיבת מכתב שיושם בכיסיו ובו יוסבר שהנער סובל מהפרעה נפשית ויש להתיחס אליו בהתאם ולא להציק לו. משבושש להגיע, התברר בטלפון נוסף למשטרה, שאיסמעיל ביקש מהשוטרים שיאפשרו לו לעשן, הם הוציאו אותו למסדרון והוא ברח ונעלם. בני המשפחה החליטו לשוב לביתם, לאר-רם, ולהמתין לו. אחרי כ-40 דקות טלפן אחיו והודיע שהנער שב הביתה.מחסום ביר-נבאללה/מרקם-חיים:היה חושך מוחלט כשנסענו לכוון ביר-נבאללה, במרחק רב מהמחסום ניתקלנו בתור ארוך של מכוניות שאת ראשו לא ראינו. פיליס שנהגה נשארה במכונית בסופו של טור המכוניות ואילו נתניה ואני יצאנו ומיהרנו אל המחסום כשבדרך ספרנו 104 מכוניות. במחסום פגשנו צוות חיילים בפיקודו של אמנון שסיפר לנו שביר-נבאללה נתונה בסגר ומי שאינו תושב האיזור אינו רשאי להיכנס. הם בדקו לכל אחד את הכתובת הרשומה בתעודת הזהות ומי שנימצא שאינו גר במקום, הוצא מהרכב ונדרש ללכת חזרה. הטמפרטורה היתה נמוכה מאד, רוח חזקה נשבה ואנו היינו עדות למראות קורעי לב כיצד אנשים השבים מעבודתם שגרים בשכירות בביר-נבאללה מוחזרים לאחור חרף תחינותיהם. טלפנו למוקד ההומניטארי וביקשנו שאם גזירה היא, לפחות שיתגברו את צוות החיילים ויזרזו את התהליך, אלא שכרגיל התקבלה התשובה שלא ניתן בגלל מחסור בכוח-אדם. בגלל מזג האויר איבדנו את התחושה בקצות האצבעות וקשה מאד היה לטלפן, ביקשנו את עזרתה של חנה בר"ג שיצרה קשר עם גורמים בחטיבה והיתה כל אותה עת בקשר רצוף איתנו. מאום לא עזר, התהליך הנ"ל נמשך כשלחיילים (כך עפ"י עדותם) לא ברורה הסיבה לפעילות. פיליס חברה אלינו אחרי שעה וחצי של נסיעה איטית בתור, נסיעה שנמשכה מהשעה 5.30 ועד 7.00, לאחר כ-30 דקות נוספות החלטנו לעזוב את המקום, עכשיו ספרנו "רק" 45 מכוניות. בשעה 7.40 הודיעה לנו חנה שמחסום ניפתח לתנועה רגילה. החלטנו לספר את סיפורו של אחד החיילים המוצבים במחסום: הבחור היה מעורב לפני כמה שנים בפיגוע בו איבד שלשה חברים קרובים שהיו גם שכניו, הוא עצמו נפצע ולמרות שהחלים זרועותיו עדיין מלאות רסיסים בנוסף לכך הוא מאד פגוע נפשית ומלא שנאה לכל ערבי. עד כה לא הזדמן לו, אבל הוא מעיד על עצמו שמאד היה רוצה להרוג ערבים. הרהרנו על התבונה שבהצבתו של חייל זה במקום.