בית איבא, יום ד' 5.12.07, בוקר

8.10- 9.30

  תורים קצרים משני העברים. כרגיל, מכוניות עוברות רק לפי היתר מיוחד וחריג. להולכי רגל יש בידוק מלא בכניסה וביציאה, ללא הגבלות נוספות.

 להלן 3 סיפורים קטנים:  

 קשישה כפרית מתקרבת למחסום באיטיות, היא מתנשפת ונראית במצוקה. אשה לידה מתחננת אליה. אני מבקשת הסבר מנאדים. מה הן אומרות? מה הבעיה?- 
הזקנה מפחדת מיהודים, נאדים אומר, הבת שלה מסבירה שכולם עוברים במחסום ואין ממה לפחד. עוד צעד. עכשיו הן כבר ממש רואות את היהודים והזקנה עוצרת אחוזת אימה. נאדים מצטרף לנסיונות השכנוע הנמרצים של הבת, ובסופו של דבר הזקנה עוברת. -  
איך הצלחתם לשכנע אותה? אני שואלת את נדים. 
הבת אמרה לה, תראי איזה יהודי נחמד,  הלואי וכל הערבים היו טובים כמוהו. 
על איזה יהודי הבת דיברה? אני שואלת (קצת מבולבלת). 
עלי, עונה נאדים.

 שוטרת צבאית בודקת את המטענים של הולכי הרגל. היא מורה לצמד  סוחרים להוציא מתוך שקיות נילון צרורות של בגדים חדשים. הם מוצאים חצי שקית אל ספסל, ומראים לשוטרת שיתר השקית כולה בגדים בלבד. הם הופכים את השקית, דופקים ואין רעש, אבל היא מתעקשת שיוציאו עוד. הם ממלאים את הספסל. זה לא מעניין אותה. בגדים נופלים לשלוליות והם מתעצבנים, מה שגורם לה לגלגל אצבע, סימן שימשיכו עד ששקית הניילון מתרוקנת לגמרי. עכשיו היא מרימה את השקית באוויר ומנערת באופן יסודי. אולי עוד תמצא בתוכה מטען חבלה, מי יודע?
עוד שקית של בגדים, והכל מהתחלה. אני מרימה את הטלפון לצלם. מפקד המחסום ניגש אלי ומוסר לי שלא נעים לשוטרת שמצלמים אותה. לא נעים לה.  

נהג מונית כבן חמישים מתחנן כבר דקות ארוכות שיתנו לו להיכנס לשכם כדי לתקן את המונית שלו באחד המוסכים למרות שאין לו אישור כניסה לשכם. הוא ניסה כבר אצל השוטרות הצבאיות, ואצל החיילים האחרים במחסום, ועכשיו הוא מנסה אצל הכלבנית מיחידת עוקץ. רינה מתבוננת בגבר לא צעיר עומד בדחילו ורחימו לפני נערה שהיתה יכולה להיות בתו ואולי נכדתו. הוא מתחנן שוב ובשוב, עד שהיא מפנה לו את גבה ומסתלקת ואז, אחד החיילים מסלק אותו בגסות מהמקום.

בסופו של דבר הצלחנו לשכנע את נציג המת"ק לדבר איתו. איננו יודעות כיצד נגמר העניין הזה, שמכלתחילה לא היה גורלי. דבר אחד ברור: האדם הזה ספג השפלה עצומה.