בית איבא, עזון, שבי שומרון, יום ד' 28.11.07, אחה"צ
14.20 בדרכנו לבית איבא עצרנו בקלקיליה. התנועה זרמה. בכניסה לעיר היו כ 10 כלי רכב, שלא חיכו כמעט, ומיציאה מספר דומה
.14.45 עצרנו בעזון.התבקשנו לבדוק מה קורה שם לאחר הפגיעות הקשות של הצבא והמתנחלים בתושבים. (תגובת נקמה על הרג המתנחל). אך לא התעכבנו. תמי קבעה פגישה עם תושב המקום עבדולה לשעה מאוחרת יותר. נבוא שוב בדרך חזרה
15.00 בשבי שומרון גם כן התבקשנו לבדוק את החסימה. לא הייתה שם כל תנועה. החיילים בשער הרשו לנו להיכנס להתנחלות, אך לא בא לנו...15.20
הגענו לבית איבא.בכניסה לשכם רק שני כלי רכב. יש זרימה ולא מחכים. ביציאה נראה שהמצב דומה.המתחם של הולכי הרגל בסככה החדשה נמצא בבנייה מאסיבית. קורות גדולות מורמות ומוצבות (לא ברור בדיוק לאן ולשם מה), רעש נורא של כלי עבודה, ניצוצות אש מברזל מוּתָך ניתזים לכל עבר, אבק מלבין את האויר, ובתוך כל זה חיילים נעים הלוך ושוב עם נשק שלוף. בתנאים בלתי אפשריים אלה נערכת בדיקה קפדנית של כל שקית ניילון
או תיק, כשכל התכולה מוצאת לאויר המאובק.
התור ההומניטרי מלא וגדוש. אביחי מהמת"ק פותח עוד ערוץ בדיקה ומזרז את התור. חיילת מ"צ, שבודקת את התור ההומניטרי מצדו השני, לועסת מסטיק ובהבעת שיעמום בודקת באופן מאד יסודי כל שקית ניילון על כל תכולתה.חייל שניגש אל החיילת הבודקת מקבל ממנה יחס מיוחד. הם מפלרטטים ביניהם כשהעומדות לידם מחכות לבדיקה בסבלנות ובפנים סתומות, שאינן מביעות דבר. אנחנו כבר מאבדות סבלנות אך לא מתערבות. לבסוף הפלירטוט מסתיים והבדיקה נמשכת.
תמי נגשה אל החייל לבקשו הסבר לעיכוב התור בגלל "השיחה" שלו עם החיילת. הוא ענה, שהוא הסביר לה מה עליה להדגיש. (זה לא נראה כך).גבר צעיר שנכנס לתור ההומניטרי המיועד רק לנשים ולקשישים – נשלח על ידי חייל לסוף התור של הגברים.התורים של הגברים מאחורי הסורגים – גדושים וצפופים. נפתחה קרוסלה שנייה, ועדיין האנשים מצטופפים אל תוך הקרוסלות וכמעט חונקים זה את זה. איש המת"ק – אביחי – צנסה לעזור לקדם את התור. הוא מסביר להם שכדאי שיזוזו אחורה, אך ללא הועיל.הבדיקה מאד קפדנית ולכן התור מתארך והעצבנות גוברת, עד כדי שאגות וצרחות.
מגיע המ"פ – משה – והוא שולח חייל פנימה אל בין המצטופפים כדי שיזיז אותם אחורה ותימַנע הצפיפות. הפעם זה עוזר. (מסתבר שמפקד שיודע לנהל עניין – יכול לעשות זאת, אם הוא רק רוצה).תמי מכירה את משה ואומרת שהוא תמיד עוזר לפתור בעיות.איש המת"ק – היימן – המוכר לנו, ניגש אל תמי ומשוחח איתה בידידות. במתחם המעוכבים נמצאים כ 12 איש. רובם ב"עוון" עקיפת המחסום.מעברו האחד של המחסום לעברו השני חייל צועק לחברו (שעל יד המעוכבים) את מספרי תעודות הזהות שיש לשחרר. הצעקות מתערבבות ברעש המכונות, אבל בכל זאת מגיעות לאזניים הנכונות, וחלקם משתחררים
.14.30 אנו בדרכנו אל המכונית.
בדרך מספר לנו סטודנט שבעוד 10 ימים תתחיל חופשת סימסטר, שתימשך חודש ימים.
16.30 אנו עוברות בפונדוק. כמעט כל החנויות סגורות. הרחובות כמעט ריקים מאדם. מתברר שאין עוצר, אבל אנשים מפחדים מהתפרעויות כמו אלה שחוו לפני יומיים. בכניסה לכפר וביציאה עומדים רכבים צבאיים. לא ראינו את ההרס, כי הוא קרה בתוך הכפר ולא בכביש הראשי.
אנו ממשיכות לעזון. הכניסה חסומה בבלוקי בטון. מכוניות ומוניות עומדות מהצד של הכפר ומחכות (בינתיים לשוא) לפתיחת המחסום. תושבים מנסים לדחוף את הבטון כדי לאפשר למכונית לצאת מהכפר, אך ללא הועיל. תמי קבעה מראש עם עבדולה, תושב המקום, פגישה עם שני מתנדבים בחור ובחורה - מארגון ISM משוודיה. עבדולה לא יכול היה לבוא עד המחסום כי היה חולה, ואילו אנחנו לא יכולנו לקיים את הפגישה אצלו בגלל חסימת בלוקי הבטון.מחוסר ברירה נפגשנו בלעדיו עם שני המתנדבים שבאו לפגוש אותנו במחסום. הבחור – אריק - סיפר לנו על מכות שספג על לא עוול בכפו, וללא כל סימן של התגרות מצדו. רק בגלל כמה מלים שאמר ובגלל מה ששאל אותם. נפרדנו מהם בידידות.
17.30 סיימנו את המשמרת.