בית פוריכ, זעתרה (תפוח), חווארה, יום ו' 30.11.07, בוקר
עוד 'משמרת מנחשת' מאחורי הקווים הלבנים שהמציא הצבא ואנחנו שם משתפות איתם פעולה
בכניסה לזייתא, היכן שמחכות המכוניות-של-הלא-מורשים-בנסיעה-על-כביש-האפרטהייד מוצבים מחסומי בלוקים גדולים. הדרך חסומה. אין עכשיו חשש לזליגה (או מעבר לאמבולנס), חס וחלילה
8:40 זעתרה/תפוח שני מסלולים פתוחים. כ-10 מכוניות
בורין/יצהר פתוח לשני הכיוונים
בית פוריכ אין תנועה
9:15 חווארה
שני מעוכבים
בתא המעצר. [לפני כחודש, בשיחה עם נציג המת"ק במחסום, הוא אמר שזה היה הרעיון שלו לשחרר את הסככה לשימושן של הנשים שמחכות לגברים המתעכבים בתור. אז עכשיו, החיילים תוקעים כל מעוכב בתא שהיה פעם רק ל'מסוכנים' - לחדרון הקטן, בלי מקום לשבת, בלי יכולת לראות מה קורה ובלי יכולת לתקשורת עם אנשים אחרים. אולי אפשר להחזיר את 'הימים המאושרים ההם' בהם הסככה היתה המקום של המעוכבים? שם לפחות יכלו האחרים לדעת שהם קיימים, להודיע למשפחות, לתת מים... אני לא מתייחסת על היכולת שלנו לתקשר איתם ואולי, רק אולי, לעזור להם.
עכשיו , לעיתים קרובות, איזה מ.צ.-מסורה-ביותר-מצילה-מולדת מגרשת אותנו בצרחות ובאיומים עליהם). הצעיר שבהם מספר שהוא מ- 6 בבוקר מעוכב. המבוגר - 'רק' חצי שעה. שניהם מדווחים כי הם עוברים את התהליך כל יום. הם מגיעים למחסום, המחשב מזהה אותם והם נשלחים לחדרון. התרשמנו שהם לא ממש רוצים שנתערב בעניניהם. מנסיונינו, הם לפעמים צודקים. ההתערבות שלנו רק הציפה יותר מדי התעניינות בהם. כשאנחנו שואלות אחד החיילים עליהם התשובה כמובן - הם עולים במספרי ת.ז. של השב"כ, וכמובן, אם הם שם, ואפילו כל יום, יש לכך סיבה טובה. במהלך השעה שניהם משוחררים
אנחנו נגשות לקו הלבן הישן . מיד נגש אלינו חייל ומורה לנו להתייצב מאחורי הקו המרוחק . אנחנו מסרבות. - נזמין משטרה! -בסדר תזמינו, ובכלל מי נתן את הפקודה שמעמידה אותנו על הקו הרחוק? -המפקד! - איך קוראים לו? - זה לא ענייניכם! - אז שיבוא המפקד. - הוא נח עכשיו. - אז נחכה. מופיע כבוד ה מ פ ק ד: -תעברו מאחורי הקו - הקו הישן הוא הקו שלנו. - אני עוצר את המחסום אם אתן לא עוברות!!!. אנחנו כמובן מצייתות. מענין שהוא אפילו לא מאיים במישטרה , הוא כנראה יודע שאין במעשינו כל עבירה. אבל לעצור את התנועה של האזרחים, למה לא? בזה נפתרו בעיותיו של המפקד. הוא גם מודיע לחיילים לא להעיז לדבר איתנו, ואם רק נחצה את הקו, מיד יש לעצור את המחסום.
אז אנחנו עומדות מאחורי הקו המרוחק ושואלות את עצמינו
הארגון שאליו הצטרפנו מחוייב היה קודם כל לצפייה ולדיווח על הנעשה במחסומים. אחר כך, במידת ואפשר, לסייע לאנשים שנתקעו במחסומים האיומים, ואחר כך , אולי, לפעול בערוצים אחרים נגד הכיבוש ועוולותיו. אבל מה הטעם לעמוד במרחק של 10 מטר (בבית פוריק אפילו יותר) מנקודת החיכוך שבין הכובש לאזרחים הפלסטינים?! אנחנו "לא רואות ולא שומעות" . ראינו את הנוף _מכותר ההתנחלויות); את שכלוללי הבניה של הכיכר; את הבודקה החדשה של בודקי המכוניות; את הפלסטיני שמנקה את האתר בין הרגלים של החיילים , מתכופף לאסוף את הזבל שלהם; מרחוק אנחנו צופות בכלבנית; במכונת הבידוק; אנחנו שומעות הדים של הצעקות של המ.צ.; יופי. הצבא פשוט התאגן בצורה מושלמת. אנחנו שם ואין לנו שום אפקטיביות (אפילו) לא בתור צופות
נדמה לנו כי הדחיקה השקטה שלנו מאחרוי 'הקו הלבן המתרחק' הוא עניין מאוד עקרוני ואי אפשר להמשיך להתאלם ממנו. עבור מתנדבות מן השורה כמונו, צפייה ודיווח היא מטרת הפעילות שלנו. האם יש חוות דעת משפטית בקשר להרחקה שלנו באמצעות הקו הצנוע הזה ? האם מה שרואים ושומעים הפלסטינים בעוברם בבידוק הוא סודי מדי בשבילינו? האם ההרחקה מתבצעת ברמה של המפקד המקומי, המ"פ, המח"ט? או האם זה מדיניות של 'הצבא ההומניטרי' שמתפאר בסובלנות שלו כלפינו ומאפשר ביודעין למפקדים בשטח להפוך אותנו לחבורה של נשים-שוחרות-רק-טוב, שעושות טיול לארץ הגזירה ונוראאאאא זועמות בינן לבין עצמן