ברטעה-ריחן, טורה-שקד

צופות: 
רעיה, חסידה (כותבת)
26/01/2006
|
בוקר

07.45 - 10.30

מחסום שקד- 07:45 הילדים עדיין בחופשה. בסככונת הזעירה שתי נשים ושלושה ילדים קטנים שעברו מטורה. ליוו אותן גבר צעיר וסבתא, שאח"כ חזרו לטורה. החיילים שיושבים בתוך הרכב הסגור מחמת הקור אמרו שהשער ייסגר בשעה 08:00. הנשים המתינו לרכב שיבוא לקחתן. הקור היה מצמרר. האם הצעירה ביקשה עזרה. משלושת ילדיה, השניים הקטנים חולי מנינגיטיס. אינם שומעים ואינם מדברים. הגדול אינו שולט בצרכיו והוא חסר שקט באופן בולט. ברשות אין שום מרכז רפואי שיכול לטפל בהם. היא עצמה היתה תושבת ירדן לפני נישואיה וכאן איננה יודעת לאן לפנות. מתוך אמונה שבישראל אפשר למצוא פיתרון, פנתה אלינו לעזרה. דיברנו עם רופאה דוברת ערביתinfo-icon ב"רופאים למען זכויות אדם" וזו הבטיחה לברר עבורה אפשרות טיפול שלא יהיה יקר (בעלה מובטל ואין לו אישור מעבר לישראל) בבית חולים "צרפת" בנצרת. ביקשנו שתודיע לרעיה אם קיבלה עזרה. ממתאמת הבריאות במינהל האזרחי דליה בסה לא היתה תשובה.

מחסום ברעה ריחן - 08:00 - 10:30  במגרש החנייה המתינה משאית קטנה עמוסת ירקות. המעבר תואם באמצעות המת"ק כמקובל. כשעזבנו כעבור שעתיים וחצי היא עדיין לא עברה והצטרפו אליה עוד שלוש. לא היה ברור אם התיאום, שנעשה ב-23 בחודש, תקף גם להיום. הרבה מוניות בשני מגרשי החנייה ומעט מאד הולכי רגל באים למחסום. כשהתקרבנו רצו לעברנו במהירות שני מוכרי הקפה הקטנים. ואליד וסעיד (הקטן), שעדיין לא לבוש מספיק חם וגם האופניים לא היו.
בעלי אישורים עוברים מהר וחלק. שני גברים שהוחזרו פנו לעזרתנו: הם באו ביחד עם עוד שלושה, לכולם אישורים דומים. השלושה עברו, ושני אלה הוחזרו. למה? אז ככה: הם "שייכים" למת"ק טולכרם, אבל בתסריח (אישור מעבר) שלהם כתוב בפירוש "מעבר בשער 368 (אולי טעיתי בשיחזור המספר המדויק) שהוא מחסום ריחן. טלפונים למת"ק טולכרם העלו שהמת"ק יתאם עם החטיבה שתודיע למחסום והם יועברו. ניסיון נוסף שלהם לעבור גם הוא לא צלח. מת"קinfo-icon טולכרם מאשר אבל מחסום ריחן "שייך" למת"ק סאלם, ויד ימין מתנגדת לרגל שמאל, והשלושה שעברו (שגם הם ממדינת טולכרם!) עברו כי בתסריח שלהם כתוב "לצרכים אישיים" ואילו אצל השניים שסורבו כתוב "לעבודה". אני שומעת מילים בשפת אמי ומתביישת להסתכל במראה. ונתן אלתרמן כתב: "לאן נוליך את החרפה!"
וזה לא הכל. בן מוליך את אביו, חולה סרטן כבן 70, מדי יום לבי"ח איכילוב לקבל טיפולים (ראיתי אותו כאן כבר לפני שבועיים). היום הוא הוזמן לטיפול האחרון בשעה 11.00. לא מעבירים! מן העבר השני של ה"טרמינל" ממתין תושב ברטעה המערבית, חבר ב"שביל הזהב" שלקח חופשה ממקום עבודתו כדי להוביל את החולה לבית החולים. אבל לא מעבירים ולא ברור לנו מדוע. השעה כבר 10:00. המתנדב משביל הזהב מציע שהבן לא יעבור והוא עצמו יקח את האיש לטיפול ויחזירו לכאן. לא! הסיבה לסירוב ההחלטי הזה היא שהחולה מתגורר בכפר סמוך לג'נין ועל כן שילך לעבור בג'למה (שבצפון ג'נין). איננו יודעים היכן מתגורר הבן ומדוע הוא מבקש לעבור דווקא בריחן, אבל כך הוא עושה כל הזמן, וכאן גם מחכה לו המתנדב. ומה מבקשים ממנו החיילים - שיחצה את הגדה עד לג'למה הרחוקה ושהמתנדב יסע במקביל דרך ישראל לג'למה ושיפגשו שם. בחלם לכדו את הירח בחבית בליל ירח מלא, וכיסו את החבית בשק שלא יברח, על מנת להשתמש בו לתאורה בלילה של ירח חסר!
טלפונים לכל מיני רשויות לא הועילו. כולנו ויתרנו כי הזמן דחק. החולה פנה ללכת לג'למה וכך גם המתנדב, וגם אנו תכננו להגיע לג'למה לנסות להבטיח שלא יחזירו אותו משם לריחן, ואז פתאום - נותנים לו לעבור מכאן. למזל כולנו המתנדב עדיין לא נסע לג'למה. המפקד א' הבטיח לנו שהאיש יוכל גם לחזור מריחן, ואנחנו לא השכלנו ליטול את מספרי הטלפון שלהם על מנת לוודא שאכן כך היה.לפני שעזבנו לא התביישנו להודות למפקד המחסום ולחייל ע' שעמד לידו על שלבסוף כן העבירו את החולה. לא האמנתי למשמע אוזניי כשע' אמר: "תודה גם לכן".