ג'וברה (כפריאת), ענבתא

שתפו:
Facebook Twitter Whatsapp Email
מקום או מחסום: 
צופות ומדווחות: 
אליקס ו', סוזן ל' (מדווחת)
01/01/2006
|
אחה"צ

מחסום ענבתא  16:00

תמצית זו המשמרת הראשונה שלנו בשנה החדשה, וקשה שלא לעשות חשבון נפש יותר מהרגיל. אמנת האג, ואמנת ג'נבה הרביעית, כמעט 50 שנה מאוחר יותר, ב- 1949, קבעו את הכללים להתנהגותו של משטר כיבוש. לפי אמנות אלה אסור לכוח הכובש למנוע מהאוכלוסייה האזרחית הכבושה כל זכות הומניטארית המוגדרת בחוק הבינלאומי. אם כך, איך אנחנו משלימים עם העובדה שאנשים הנמצאים ב"חסותנו" מטורטרים, מושפלים, מנועים מחופש תנועה, מנועים מהתפרנסות מעבודה, מנועים מהיכולת לשמור על קשרים עם בני משפחה וחברים, מנועים מגישה חופשית לשירותים סוציאליים ושירותי רפואה וחינוך? חברות מחסום ווטש העֵדוֹת מדי יום (כולל יום זה, הראשון בשנת 2006) למחזות הממחישים דברים אלה, מתקשות להשלים ולהבליג. אנחנו מוצפות בכעס ובכאב הנגרמים על ידי הכיבוש הישראלי וחרדות מהנזקים שהוא גורם לחברה הישראלית, לא רק היום אלא גם בעתיד הרחוק.

המחסום שומם. לא רכב ולא אדם נראים לעין. גלילים של חוט תיל מובילים למגדל תצפית צבאי הנראה עזוב. מחלון גבוה משתלשלות זרועות, (יש להניח שהן שייכות למישהו). לרגלי מגדל התצפית מרצדת להבה בהירה מעל מחתת גחלים המונחת על גדר של בטון. שלושה חיילים עומדים בקור העז וקוראים לעברנו לעצור. אנו מסמנות כי ברצוננו לשוחח אתם, הם מסרבים, אנו מתקרבות. הם אומרים לנו כי יש סגרinfo-icon בכל הכיוונים, "לכמה זמן" אנחנו שואלות. הם אינם מבינים את שאלתנו ועונים: "חמישים דקות", זה הזמן שעבר מאז שהגיעו למחסום. טול כרם מוקפת, מסוגרת וכך גם הכפרים שבקרבתה.

מחסום ג'וברה 16:30

הכפר כמת. שקט מסביב, ניתן לשמוע שירה של ציפורים. קשה להבין מה יש לציפורים לשיר במקום כל כך קודר. כיצד אין הן מרגישות קפואות ומאובנות כמונו למראה המקום הזה? בדרך העפר לטול כרם, ההומה בדרך כלל, לא נראית אף מכונית. גם הדרך מתחתינו נראית נטושה. אין גם הולכי רגל פלשתינאים. אלה הבאים מכיוון ירושלים אינם יכולים לעבור. גדר התיל נעולה, האנשים מעברה השני מסתכלים בנו בעצב, הם אפילו לא יכולים להציג את ניירותיהם לבדיקה. אמנם יש חיילים בסביבה אך גם הם נראים בודדים ואבודים. אחד מהם בודק מכוניות של מתנחלים בדרכם לכבישי האפרטהייד שלהם. החיילים לא מראים עניין רב בהתקרבנו לכפר ג'בארה, גם לא נמנעה מאתנו חניית המכונית על יד אבו חאתם.זהו היום הראשון של השנה, יום חג במירב המקומות בעולם, גם ברשות הפלשתינית. אך במקום תחושה של התחדשות ותקווה לקראת השנה החדשה, יש רק הרגשה של חורבן ומצוקה.