בית פוריכ, זעתרה (תפוח), חווארה, יום ב' 12.11.07, בוקר

צופות: 
רחלי מ', רחל א' (מדווחת)
12/11/2007
|
בוקר

צומת זעתרה 07:00 
אוטובוס נבדק. כל הנוסעים מורדים ונבדקים אחד אחד, אחרי בדיקה יסודית של האוטובוס.


בית פוריכ 07:15

מגרש המכוניות מלא מלא מכוניות. כל מכונית בתורה עומדת ומחכה לתנועת היד של החייל כדי להגיע לנקודת הבדיקה. הנהגים מתלוננים על הזמן הארוך והמיותר שנלקח מהם יום יום בוקר וערב בדרכם לשכם ובחזרה. אלו שעות של יצירת הזעם.

טלפון למת"ק מעורר איזה קול רדום שאומר שינסה לברר. כאילו משהו פה חדש. חוץ מאיתנו החדשות, נראה שהכל רגיל, לדברי הפלסטינים המחכים ומחכים עד בוש.

כמה מאות מטרים בכביש לכיוון אלון מורה אנחנו מדברות עם רועה מסאלם שנמצא עם העדר בשדה שבו תעלה וסוללת אדמה חוסמים את דרכם ומקבעים להם גבול חדש בתוך השדה שלהם.

בחזרה למחסום: בלתי מתקבל על הדעת שאנשים יעמדו יום יום בוקר וערב במשך שעות כדי להגיע למחוז חפצם, הקרוב אליהם מרחק קפיצה.
 

חווארה 08:15

מייד בהגיענו מספרת לנו אשה על הבן שלה, בן ה-18, שנעצר על ידי החיילים בבדיקה. היא עומדת מחכה לו עם בנה השני. אנחנו מנסות לבדוק אצל החיילים והם אומרים שהוא בבדיקה ויקח זמן. היא מחכה. סמי שאיתנו מנסה לעודד אותה. בסוף הבן משוחרר לדרכו.

שני חיילים מודיעים לנו שעברנו את הקו הלבןinfo-icon. אני אומרת להם שלפי הידוע לי אין שום קו לבן. זה עבר בית משפט (לא?). טלפון למשטרה. בינתיים, מזווית הראייה הקשה שאנחנו נמצאות בה אנחנו שומעות את החיילת שרה (עבדים היינו...) בקולי קולות, את החיילים מתנהלים באדנות ובצחוקים, ורואות את היוצאים מארגנים עצמם חזרה להמשך הדרך.... חגורה, מכנסיים, נעליים. וסמי, שמסביר כמו פסקול של סרט, את התחושות הקשות שיש למי שעובר את המסלול הזה. וככה זה נמשך עד שאנחנו הולכות.
אין תורים גדולים, יש רק הרבה הרבה עוגמה ורוע וזעם גדול.