אבו דיס (הפשפש), הקונטיינר (ואדי נאר)

אבו-דיס יום האדמה – יום ללא עבודה.
המלון הדרך למלון שוממה, החלונות בחזית המלון מנופצים – בידי מי? למה?ליד הסורגים אין כמעט תנועה. ג'יפ משטרתי חונה מול הסורגים, מעט למעלה. ברגע שהג'יפ נוסע למטה, בחור צעיר עובר בקפיצה. הג'יפ חוזר והבחור נעצר לבדיקה אך משוחרר מייד, כנראה בכל זאת בעל תעודה כחולה. אח"כ היפנו השוטרים את תשומת ליבם אלינו, המכונית שלנו עומדת ליד מדרכה הצבועה אדום-לבן. אמנם אנו יושבות בתוך המכונית והמנוע פועל – אך באבו- דיס, כמו בדרך בין עירונית מהירה, גם לעצור בצד הדרך זו עבירה. הוזהרנו והסתלקנו. חנינו מול ה "אין פישפש", ליד ערימות עפר ואבנים החוסמות, מאז השבוע שעבר, את הכביש שממול לחומה. רק שם מצאנו מדרכה באורך שני מטר שאיננה מסומנת (עדיין...) באדום-לבן. שלושה שוטרי מג"ב שומרים על מבואות ה "אין פישפש" ואף פלסטיני אינו עובר משם. הקהל עובר, בחופשיות ובמהירות, דרך חצר המנזר, כמה מטרים יותר גבוה. נכנסנו גם אנו פנימה והגענו לצד השני של החומה. האנשים סיפרו על מחסום לא קבוע המוקם כמעט בכל יום למטה, במורד הכביש המוליך לרחוב הראשי של אבו-דיס. נהג מונית שנוסע בבוקר למעלה, לצד הפלסטיני של ה"פישפש" ז"ל, עשוי להיתקע שם שעות רבות אם בינתיים הגיעו חיילנו וביצעו את החסימה במורד הרחוב. הוא גם עשוי לקבל קנס, כי אסור למוניות לעלות עד לחומה.

שתי נשים מבוגרות וכבדות משקל ושנים סחבו כמות אדירה של שקי בד עמוסים. הן לא יכלו ללכת עם כולם דרך המנזר כיון שהחבילות הכבידו עליהן. השביל המוביל למנזר היה תלול ומסולע והנשים, את החבילה הכבידה מכולן, הן גררו על "עגלה" מאולתרת העשויה ממשטח פלסטיק כלשהו. לבסוף, כשהבינו שהשוטרים לא עומדים לעזוב את צידה השני של החומה זזו הנשים לעבר המעקה הדרומי, ממנו ניתן לקפוץ ולעבור דרך חצרות הבתים. היה עליהן לקפוץ מגובה של כשני מטר! משימה אולימפית לא שיגרתית לנשים זקנות. בחור צעיר עבר לצד השני כדי לעזור להן בירידה. אנו גררנו, בכוחות משותפים, את החבילות הכבדות אל המעקה ושילשלנו אותן למטה, אל הבחור. כשיצאנו לצד הישראלי לא ראינו את הנשים. אולי נתקעו בפנים ואולי מצאו דרך לעבור.

ואדי נאר תוך כשלוש דקות נעצרו בצד החנות שני אוטובוסים ומיניבוס אחד. כל התעודות נבדקו והדוחק היה רב. יהודית צפתה אל הואדי ובחרה משאית לבדיקת זמן מעבר – 20 דקות. כמובן שמי שנעצר בצד חיכה הרבה יותר. א. (כמדומני), איש המת"ק, הגיע, הציג עצמו בחביבות ואף ניסה לברר מה כותבים עליו בדוחו"ת שלנו. יהודית הבטיחה לו שהוא בין הטובים, דבר שגרם לו להיות עוד יותר חביב ומסביר פנים.שאלתי על בעלי תעודות כחולות המגיעים מכיוון בית לחם. הוא ידע שהם מקבלים זימון למשטרה ושחלקם מקבלים קנס כספי (אלא אם כן הצליחו לשכנע את המשטרה שיש להם קרובי משפחה נזקקים בתוך אזור A). הוא לא ידע על שום הבדל בין בעל תעודה כחולה שהוא תושב מזרח העיר לבעל תעודה כחולה ממקום אחר ואמר שכולם מקבלים זימון למשטרה. יתכן שבמשטרה כן יודעים על ההבחנה ביניהם. א. גם לא קרא את מאמרה של עמירה הס בנושא הקנסות והזימונים למשטרה, הוא אינו מנוי על "הארץ". .מצד שני הוא כן ידע להסביר את פשר הבדיקות הקפדניות כל כך שגרמו לעיכובם של כל כך הרבה מכוניות. "יום האדמה" – יום בו הפלשתינים אינם עובדים ולכן הישראלים מגבירים את השמירה והבידוק. קבוצת צעירים עליזים הגיעו למחסום במיניבוס שממנו בקעו קולות צחוק, תופים ושירה. הם המשיכו לשיר בתוך המיניבוס שחיכה בצד עד גמר בדיקת כל התעודות. זוהי קבוצת כדורגל ויש להם היום משחק – נידב א. את המידע. הם זזו משם תוך כמחצית השעה – כמעט "לא עיכוב" במונחים מקומיים.