בית איבא, יום ב’, 7.1.05, אחה”צ משקיפות: ריבה ב’, דפנה פ’, הגר ק’ (מדווחת) בראשית המשמרת התנועה דלילה והחיילים עובדים ביעילות. צייתנו, לכן, לנ’ המפקד שהורה לנו לעמוד מאחורי קו דמיוני מטרים ספורים מעמדת הבידוק.מעוכבים בבדיקה משתחררים מהר יחסית, לא כך הנענשים (כשהתמרמרנו על הענישה בימים אלה של “הקלות”, הסביר לנו נ’ שכך היה עושה גם בבית ספר. אכן, מזל גדול שצה”ל לוקח עליו לחנך את האוכלוסייה בשטחים). בין הנענשים שלושה נהגי מוניות שהפרו את הסדר (הם חוסמים לנו את הכביש ומפריעים לנו לאפשר תנועה יעילה במחסום, הסביר אחד החיילים). אחד הנהגים, חדש בתחום, התמרמר: אין קו, אין שלט, איך אני יודע שאסור לי לעמוד שם? למה אין סימון? צודק. אבל הקו הדמיוני הוא קו קדוש, ומי שעובר אותו נענש. העונש הוטל – שוב – לא על ידי החיילים במחסום אלא מישהו אחר, עלום, שעבר בג’יפ, החרים את תעודות הזהות של הנהגים ונסע לדרכו. התעודות אינן, הנהגים מעוכבים, ובקשתנו לנסות ולאתר את התעודות נענו בסירוב ובכעס על כך שאנחנו מפריעות לעבודת החיילים. רק א’ מהמת”ק ניסה ככל יכולתו לעזור, אך ללא תועלת. בין הנהגים אחד שלקח נוסעים משכם לג’נין. הוא עשה u-turn במחסום, עבר את הקו המותר ולכן עוכב. הנוסעים, שכנראה שילמו כבר עד לג’נין, המתינו לו יותר משעה וחצי בחוץ, בקור, ביניהם אדם זקן מאוד. ניסינו להפנות את תשומת לב החיילים לעוול, לצורת הענישה הקולקטיבית, אך האוזניים ערלות. רק ב-16:00 לערך (אחרי קצת פחות משעתיים) נ’ התקשר ובדק את הנושא וב-16:20 ג’יפ המ”פ הגיע להחזיר את התעודות. בין הנענשים היה בחור צעיר ש”התחצף” לחיילים: בשעה שעבר בקרוסלה הם ביקשו ממנו ללכת אחורה והוא חזר אחורה בתנועה שנראתה להם “מתריסה” (כך טען נ’, אנחנו לא ראינו). כמובן חוצפה כזו לא תעלה על הדעת – לא בבית ספר ולא במחסום (על ההבדל ביניהם נ’, כנראה איש חינוך, לא נותן את הדעת) והוא נשלח “לפינה” (כלומר- למכלאת המעוכבים) לקצת פחות משעה. מעבר לכך התנועה זורמת באופן יחסי, אם כי לקראת אחר הצהריים התחיל לחץ בצד היוצא משכם.למרות ניסיוננו שלנו לשתף פעולה ולהיות סבלניות, ההקפדה על הגבלת התנועה שלנו (“מאחורי הקו!”) אינה משתנה, מה שמונע מאתנו, שוב ושוב, לבצע את עבודתנו. כל ניסיון לבדוק מה קורה – לשיחה עם המעוכבים, עם חייל, עם אנשים בתור שנמצאים במצוקה ושבזמנים אחרים אנו מנסות לסייע להם (ולפעמים אפילו מצליחות) גורר שורה של צעקות ואיומים בהזמנת משטרה. שרה הבטיחה לברר את העניין שוב. בנוסף, על כל החיילים נאסר לדבר אתנו, וכך גם על א’ מהמת”ק (אם כי הוא הפר שוב ושוב את ההוראה, שניתנה לו שלא בסמכות).בדרך חזרה פגשנו נהג מונית שעבד 10 שנים בתל אביב ולפני שלוש שנים קנה מונית, כי אין עבודה אחרת. “חשבי שכשיש חיילי מילואים צריך להיות יותר טוב – התנהגות יותר אנושית, שיראו שאנחנו בני אדם, שיתנהגו אלינו כמו בני אדם. לא חשבתי שיהיה יותר גרוע עם מילואים מאשר עם סדיר”. גם אנחנו לא חשבנו.