בית איבא

משמרת שהחלה ברגיעה הופכת, בגלל שרירות לב ועצבנות של חיילים ובשל היעדר מפקדים בשטח, לזוועה.
הגענו ב-14:00. התור בינוני, משתרך לאטו בשל ההקפדה על מעבר של בודדים בכל פעם ("אחד-אחד"), אך בשל התנועה הדלילה הוא זורם ללא בעיות מיוחדות. אין מעוכבים. אם במהלך המשמרת יעוכב מישהו לצורכי בדיקה (להבדיל מעיכוב לצורכי ענישה) הוא ישוחרר מייד, לאחר 5-15 דקות לכל היותר. ושוב הוכחה לכך שזה אפשרי ושהעיכוב הממושך שלו אנו רגילות הוא טרטור סתם.

15:00 ארבע נשים מג'לג'וליה, שאתמול קיבלו היתר לראות את אמן/סבתן בשכם, חזרו. הן מעוכבות לכ-15 דקות ומשוחררות לביתן.

15:15 ס', פלסטיני משכם הנשוי לישראלית וגר בטייבה (בעל תעודת זהות כחולה של תושב), רוצה להיכנס לשכם. אביו נפטר וזהו יום הארבעים למותו. הוא מסכים להסתפק בשעה ולהשאיר את התעודה שלו במחסום. אין היענות מצד החיילים. מפקד המחסום, סג"מ שאת שמו לא הצלחנו לגלות, ואשר היה בגדר נעדר במשך רוב המשמרת, הבטיח לנו שיברר וחזר עם תשובה שלילית. ניסינו את המוקד ההומניטרי. הם מטפלים רק בפלסטינים. ניסינו את דליה ב', שהבטיחה לבדוק.
15:30 מתחלפים חלק מהחיילים. לתור של הנשים מגיע ע'. ע' לא יודע ששכם היא עיר כבושה. הוא בכלל לא מבין את הקונצפט של כיבוש. מבחינתו הערבים הם מחבלים כולם (הוא מספר על אנדרטה לזכר קורבנות הטרור ליד ביתו) והוא בכלל היה מעדיף לירות בהם. היות שכרגע זה לא אפשרי הוא מסתפק בצעקות, בצווחות ובגסות רוח. ע' רוצה שיהיה סדר במחסום – לא רק בתור "שלו" אלא בכל התורים. מדי פעם הוא מפסיק את הבדיקה והולך לעשות סדר, דורש מכל החיילים שיקפידו על שיטת ה"אחד-אחד". כשזה לא הולך הוא דורש מהפלסטינים לשוב אחורה בקרוסלות. זה, כמובן, בלתי אפשרי, ולאט לאט מצטבר תור ארוך. המפקד, אגב, אינו נמצא בשטח. אחד החיילים, צ', מחליף אותו. הוא אינו מסוגל להשתלט לא על ע' ולא על מה שקורה מסביב. הוא אפילו לא מנסה.
באיזשהו שלב (לקראת 16:30) ע' נשבר. הפלסטינים לא ממושמעים מספיק. הפתרון הוא סגירת המחסום. אף אחד לא עובר. ניסינו להתקשר לראיד ולכל מי שרק אפשר, למצוא את המפקדים, ללא תשובה. השארנו הודעות. זה לא ממש עזר. ההחלטה הזו של ע' יוצרת תגובת שרשרת שמוציאה את המחסום מכלל שליטה, מלחיצה את החיילים וגורמת לכך שהעומדים בתור יחכו שעה וחצי ויותר. היום קר וגשום. כבר חושך. זה מתחיל כאשר אישה זקנה, שקים גדולים בידיה, נשברת. היא עוקפת את המחסום מהצד ופשוט מתחילה ללכת הביתה. החיילים בעקבותיה, צועקים. את ה"פרצה" שהיא פותחת מנצלת קבוצה של עוד כעשרה פלסטינים. האישה צועקת שנשבר לה מהמחסום. היא מסרבת לעמוד בתור. בינתיים צ' – המפקד המחליף של המחסום – מעכב קבוצה של שבעה פועלים מהמפעל שליד המחסום. בבוקר הם עברו מסביב, ולא דרך המחסום (אחד מהקבוצה מסביר לי שהמעבר מסביב חוסך להם עשרה שקלים במונית. היות שהם מרוויחים עשרים ₪ ליום עבודה, זה חיסכון משמעותי) ועכשיו הם בעונש. צ' מסרב להקשיב. הוא יכול לעכב אותם לארבע שעות אם ירצה, הוא מסביר לי, וחצי שעה זה ממש כלום. אני מנסה לדבר איתו, להראות לו שכבר חושך בחוץ, שאנשים רוצים לחזור הביתה לאחר יום עבודה, שלחלקם יש עוד מחסום לעבור בדרך, אבל הוא בשלו.
הם אכן משוחררים אחרי חצי שעה (בעקבות תזכורת שלנו). בתוך כל זה ממתין ס' (מטייבה). דליה אמרה שיש סיכוי קטן ושיחכה, אז הוא מחכה. ביתיים הוא משמש מתורגמן. בשעה 16:30 מגיעה לע' אישה שמתחילה לצעוק בערבית. משהו לא בסדר. ס' מבקש לתרגם ומתקרב, לשם כך, לעמדת הבידוק. ע' מתעצבן. הוא מתעקש להכניס את ס' ל"בטון" (כלומר למכלאה של המעוכבים). אנחנו עומדות בין השניים, מנסות להרגיע את ע'. ללא הועיל. ע' צורח על ס' שייכנס לבטון או שילך הביתה. בסופו של דבר ס' הולך הביתה, אחרי שחיכה כמעט שעה וחצי במחסום בשביל האפשרות להיות עם משפחתו ביום האזכרה למות אביו.
17:30 התור משתחרר לבסוף. אנחנו חוזרות הביתה.