א-ראם, קלנדיה
משום מה המשמרת שלנו אתמול הזכיר את מה שראינו במחסומים לפני שנה, כאילו שום דבר לא השתנה בינתיים ולא היו תקופות של רגיעה והקלות ולא צפויה שום התפתחות חיובית בעתיד. איזה דיכאון. נדמה שהרגשה זו משותפת לנו ולפלסטינים. הכעס והייאוש היו קרובים יותר לפני השטח, ופה ושם פרצו מן הלב, אף על פי שלא היו אירועים חריגים במיוחד.
א-רם: 14.00 היה תור ארוך למדי של הולכי רגל, כולל תלמידים וצוות בית הספר. נראה שחצי מצוות המחסום עדיין בהפסקת צהריים ורק כאשר הם יצאו מחדר האוכל ב"קונטיינר" התחיל התור לזוז יותר מהר. מנהל ביה"ס כעס על העיכוב והביע תרעומת בפני החיילים הבודקים. לא נראה לנו שאלה התרגשו. בתור המכוניות המתינו שעה ארוכה למעלה מ-30 רכבים.
קלנדיה: הגענו בסביבות 14:30. המחסום מאויש ע"י יחידת מ"צ והאבטחה בידי יחידה חדשה של מילואימניקים. פגשנו את א. (נציג המת"ק שמחליף את א. השני שחוזר ביום ב'). א. סיפר שאין שום הקלות ואכן ראינו שהתורים שוב ארוכים ושהרבה מאד אנשים הגרים מחוץ לאזור (בית לחם, יריחו, וכו') הופנו חזרה לסורדה. רק במספר קטן של מקרים נאות הנציג לבדוק עם השב"כ ולאפשר מעבר ל"מי שלא מן המניין." נראה שכולם עייפים מה"משחק". התור ההומניטארי נפתח ונסגר חלופות והחיילים בד"כ היו קשובים ללחץ במעבר. ראוי לציין שכל החיילים ענדו תגים בהם הופיע שמם בעברית, ערבית
ואנגלית. מפקד המחסום סגו אלי (משטרה צבאית) התנהג בגסות כלפי הפלסטינים - התעקש להצר מעברים ע"י קירוב הקונצרטינות לשביל הולכי הרגל, העליל על בחור צעיר שתעודת הזהות שלו מזויפת וניסה גם תרגיל מנהיגות כלפינו. לדבריו אסור לנו לעמוד היכן שמתחיל הבידוק בצידו הצפוני של המחסום. הוא הורה לחייל להזמין משטרה כחולה לטפל בנו, ומשזו לא מיהרה להגיע התקשר למת"ק טען את טענותיו כלפינו ורס"ן עמוס ביקש שנציית לו. מובן שעמדנו בסירובנו ולא נותר לעמוס אלא להגיע למקום. לאחר דין ודברים ידידותי מאד הודה הרס"ן שהייתה זו מהומה רבה על לא מאומה. נפרדנו מעמוס תוך שהוא מברך אותנו על פעילותנו.לקראת סיום המשמרת, בסביבות 4:30, נוכחנו ששוב הופיעו שני שוטרי משמר הגבול ועכבו פלסטינים בדרכם צפונה כדי לרשום פרטיהם ללא סיבה נראית לעין, סתם טרטור. עזבנו את המחסום בסביבות 5 וחזרנו לאר-ראם, שם התור התקצר מאד.