בית איבא, ענבתא

שתפו:
Facebook Twitter Whatsapp Email
מקום או מחסום: 
תגיות: 
צופות ומדווחות: 
רחל א', רוני ש', נעמי, עדנה מ' (מדווחת)
31/01/2005
|
בוקר

ענבתא 7:30 התנועה הרגילה של מוניות, אוטובוסים והולכי רגל משני צדי החסימה על הכביש. אחד הנהגים התלונן על מחסום פתע בעייתי בסארה. רוני ונעמי מדווחות לנו על כך ואנו מחליטות לנסוע ישר לשם והן ימשיכו לבית איבא.

7:40 אין מחסום פתע בסארה אלא בצומת ג'ית. אנחנו נוסעות לשם ומחנות כדרכנו את המכונית בצד הכביש בכיוון מערב. רחל ואני בוחרות כל אחת צד אחד של נקודת תצפית. רחל יושבת על מעקה הכביש מול הצד הצפוני ואני נעמדת מעבר למעקה מול הצד המזרחי. טור כלי הרכב שמהצד הצפוני אינו ארוך במיוחד ושני החיילים בודקים בקפדנות. מעבר למעקה שני מעוכביםinfo-icon צעירים. בצד המזרחי הטור קצר יותר, שני חיילים בודקים ומעכבים שלושה כלי רכב "כי עברו את הקו", לוקחים את תעודות הנוסעים ומעבירים לבדיקת שב"כ. אנחנו מצלצלות למת"ק ומתלוננות בפני ראיד. תוך זמן קצר אותם רכבים משוחררים. בינתיים משחררים את אחד המעוכבים, ומורידים ממונית צעיר אחר ושולחים אותו לפינת המעוכבים ואת המונית שולחים לחכות מאחורי מכוניתנו.
אנחנו ניגשות לנוסעי המונית לברר מה קרה. לפי דברי נהג המונית הצעיר שעוכב, יש לו מסמכים לבדיקה רפואית ברמאללה ו"אולי בגלל שאני בן 24 לא נותנים לי לעבור, והחייל אמר לי לחכות לו". אנחנו ניגשות לצעיר המעוכב ומבקשות לראות את המכתב הרפואי, שאכן כתוב בידי אורתופד משכם, וההתאריך: 31.1.05. אני מצלצלת לדליה באסה. בזמן שיחתי עמה מופיעה מכונית אדומה. ממנה יורדת אישה המתחילה לצרוח (פשוטו כמשמעו) "בוגדות, שונאות יהודים". היא מתקרבת אל רחל, היושבת על המעקה, וצורחת במלוא גרונה "בו-ג-דת", שוב ושוב. רחל מחזיקה את ידיה באיפוק בכיסים, והמתנחלת תולשת לה את התג. דליה באסה שומעת את הצרחות בטלפון שלי ושואלת: "מה קורה?" אני מדווחת לה, ועיני נשואות לרחל שלא יעונה לה רע. היא מצלמת אותי תוך כדי שיחתי עם הפלסטיני. דליה מבטיחה לטפל בעניינו והוא מבקש שנמסור לנהג המונית שלא יתעכב בגללו. המתנחלת לא נרגעת ושופכת את זעמה עלי: "זקנה בלה, בו-ג-ד-ת אוהבת ערבים", ומפעילה את הנייד שלה ומדווחת על נוכחותנו, ושאנחנו מפריעות לפעילות החיילים... ולא נפרדת לפני עוד צרחה של "בוגדות" ופונה לדרכה.

אני ניגשת לנהג המונית ונוסעיו והם ממשיכים בדרכם. בינתיים מופיע ג'יפ של המשטרה עם שני שוטרים. הם פונים לחיילים, שכנראה לא דיווחו שאנחנו מפריעות לפעילותם. אבל אז אותה משטרת מתנחלים נטפלת אל המכונית שלנו: "של מי המכונית הלבנה?" ומאיימת בדוח אם לא נזיז את הרכב. אני מבררת היכן מותר לי לחנות. "אסור לחנות בצדי דרך בין עירונית". אני שואלת אם הם ממשטרת אריאל. "לא, ממשטרת קדום". עכשיו הכול ברור. למונית מעוכבת מותר לחנות בצדי דרך עירונית, לטור מכוניות מותר לעמוד בצדי דרך בין-עירונית, אבל לנו אסור. מאחר שהם ממש זינבו בנו נאלצנו לעזוב את המקום. ייתכן שהיינו צריכות לקבל על עצמנו דוח, ולו רק שלא המתנחלים על שלוחותיהם המריעות יכתיבו לנו את סדר יומנו. שווה דיון.
9.00 אנחנו עוזבות, לא לפני שנהג אחד האוטובוסים שעבר במחסום טורח להגיע אלינו ולהודות לנו על נוכחותנו. "אני אמרתי לחברות שלכם בענבתא שיש פה מחסום. תגידו להן תודה בשמי."
 

היה קשה מאוד. השקדיות הפורחות במלוא פריחתן , הכלניות הראשונות באודם צבעוניותן ורקפות פה ושם, הפיחו רוח מרגיעה מעט בתחושת העלבון, ייאוש וכאב...
בית איבא (משקיפות: רוני ונעמי) 8:00 התנועה זורמת בכל הכיוונים. אין בעיות. הוראה מוזרה: אסור לנשות מחסוםwatch לעמוד בצד של קוצ'ין. רוני מצלצלת לסגן מפקד החטיבה שאומר שאין הוראה כזו!!! אבל עד השעה 9:00, שבה רוני ונעמי עוזבות, מפקד המחסום לא שינה את ההוראה וכנראה גם לא עבר המסר מהחטיבה למחסום.
9:00 רוני ונעמי עוזבות. בסככת המעוכבים יש מעוכב אחד.