ריחן הרסו את בית הבד. לאחר שמצאו מקום לאצור את השמן - לא נתנו להעבירו

צופות: 
שולה; מרה (מדווחת)
29/11/2004
|
אחה"צ

14:20 עד 15:45

הגענו - המחסום ריק כמעט מאדם.
מכוניות בודדות מהגדה עוברות ללא עיכובים מיוחדים. מדי כמה זמן מגיע הולך רגל למעבר - גם כאן אין עיכובים.
הסגר נמשך ואיתו השגרה המזוויעה של חיים נטולי אפשרויות קיום כמעט. חידוש - הביקורת של הרכבים הנכנסים לגדה מתבצע אף הוא בשער, וזו הפעם הראשונה שראינו שמעכבים לבדיקה חפוזה גם אוטובוסים וגם מכוניות ישראליות שהגיעו מכיוון ה"כביש המהיר" (לא דרך ברטעה).
פנו אלינו כמה מתושבי ברטעה שחלק מאדמותיהם ומטעי הזיתים שלהם בצד הלא נכון של הגדר. לא נותנים להם להעביר את השמן שלהם הביתה לברטעה.

תזכורת קצרה: לפני זמן לא רב הרסו מבנים בברטעה בטענה שנבנו שלא כחוק, ביניהם היה גם בית הבד של הכפר. משנהרס פנו הברטעים בבקשה להקים בית בד זמני, אפילו באוהל, לצרכי המסיק אך לא קיבלו אישור.

"איפה נעשה שמן מהזיתים, בוואדי ערה?" ודאי שלא. הרי הם מנועים מלהיכנס לשטח ישראל. המת"ק הבטיח להם (ולנו) שתושבי המובלעת יוכלו לאצור את השמן שלהם בבתי בד בגדה.
תהליך האצירה הוא ארוך, ובשיא העונה עומדים בתור לא שעות אלא ימים שלמים. אף אחד לא ישאיר את הזיתים שלו ללא השגחה ולא יתן שיעשו שמן מהזיתים שלו ללא נוכחותו.
כך אצלם וכך גם אצלנו, וכל מי שעשה פעם שמן מהזיתים בבית בד, ולא חשוב איפה, יודע שזה כך. אלא מה, אחרי כל התורים סוף סוף יש שמן להביא לכל המשפחה (הורים, אחים ואחיות) אבל מאתמול לא נותנים להם להעביר את השמן הביתה בטענה שאלה כמויות מסחריות שמגיעות לישראל.

קשה לתאר את הייאוש של הברטעים ושאר הפלסטינים מהמובלעת. כל יום מצרים את רגליהם ודוחקים אותם לד' אמות - יותר ויותר.
בדיקת המכוניות קפדנית מאוד. מוציאים הכל ובודקים. כשיש במכונית כמות שנראית לחיילים "מסחרית" חוזר הנהג לצד הפלסטיני מעביר חלק מהסחורה למישהו אחר וחוזר כעבור שתיים-שלוש דקות. או אז מתחילה כל הסגה מהתחלה כאילו לא ראו כרגע את תכולת הנילון עם הבגדים או את החבילות הקטנות שהיו מונחות בדיוק באותה צורה במכונית לפני דקותיים... פשוט לא להאמין. 
 וזאת השגרה .השגרה המזעזעת של שני הצדדים - החיילים והפלסטינים.
לא הכנר מזעזע, אלא השגרה! הכנר הוא חריג אפילו במחסומים. אבל הטרטור וההשפלות הקטנות האלה היומיומיות הם הזוועה בהתגלמותה!