עופר - שחרור בערבות, יידוי אבנים

צופות: 
איבון מנסבך, חוה הלוי (מדווחת)
13/01/2016
|
בוקר

 

 

באולם מס' 7 בפני השופט סא"ל מנשה וחניש

התובע: ויטל האוזמן

 

משפטו של דאוד מחמוד חליל ריאן - ת.ז. 906422761

הסנגור: עו"ד מונזר אבו אחמד

 

למרבה המזל

 

נושא הדיון היום הוא בקשת הסנגוריה לחלופת מעצר, כלומר שחרור העציר לביתו עד למשפט, משתי סיבות: מצבו הרפואי של דאוד ריאן והראיות לעבירה שלדברי הסנגור, אינן מצדיקות מעצר עד תום ההליכים.

 

דאוד ריאן הובא לאולם המשפט בכיסא גלגלים כי אינו יכול ללכת בכוחות עצמו.

לפי דברי התובע, בקריאתו את כתב אישום, חייל ירה בו למרבה המזל, והוא נפל בטרם יספיק לזרוק את בקבוק התבערה.

המזל של מי? הטרמינולוגיה שבה השתמש בית המשפט היום חושפת את האטימות של התובע כלפי אנושיותו של העציר. הסנגור מחה בכעס על הביטוי "למרבה המזל" וביקש למחוק את הביטוי הזה מן הפרוטוקול; אבל על כך ענה ואמר השופט כי "לטעמו" הוא לא מצא דופי בטיעוניו של התובע עד עכשיו.  מעניין. האם היה מגיב באותה צורה אילו  היורה היה פלסטיני והנופל היה חייל צה"ל?

דאוד ריאן מואשם בשני סעיפי אישום: זריקת אבן וזריקת בקבוק תבערה (להלן בקת"ב), והוא מודה רק בזריקת האבן. שני חיילים, עדי התביעה, העידו על תמונה מאוד דרמטית. דאוד ריאן החזיק בידו בקת"ב בוער והם שניהם, לאחר התיעצות ביניהם, החליטו לירות בו. וכדברי התובע, הם אכן ירו למרבה המזל, ודאוד ריאן נפל.

אכן. ואיפה הבקת"ב הבוער?

הסנגור שאל: ואיפה הבקת"ב? כאשר נפל דאוד בוודאי נפל גם הבתק"ב. האם הובאו שרידיו לעדות? האם נלקחו טביעות אצבעותיו של דאוד ריאן מעל הבקבוק? והוא הרי היה אמור להיות ראיה בתיק? אבל לא. דווקא הראיה החשובה הזו נעלמה כלא הייתה. ריאן מודה שזרק את האבן לעבר החיילים אבל מכחיש שניסה לזרוק בקבוק תבערה. השופט הנכבד מקבל את הודאתו בזריקת האבן אבל דוחה את הכחשתו בזריקת הבקת"ב. לטעמו של בית המשפט, עדותם של שני החיילים היורים  אמינה עליו.

שני החיילים שהעידו היו שם לדברי השופט "בכוח שנקלע להפרות הסדר".נקלע.

מה עשה  "הכוח" במקום? איך הוא בדיוק נקלע לשם? בהכירנו את המציאות אנחנו יודעות כי הצבא היה העילה היחידה למה שמכנה השופט "הפרות סדר", ואכן הצבא הוא זה שמפר את הסדר בהיכנסו לכפר. הוא לא נקלע לשם במקרה. הוא הגורם והוא הפרת הסדר. שוב, מעוותים את המציאות באמצעות השפה.

 

אנחנו לא היינו במקום, לא ראינו את ההתרחשות ואיננו יודעות מה בדיוק קרה שם, אבל הדו"ח הזה, כמו דו"חות רבים אחרים של חברותינו אינו עוסק ב"מה באמת קרה" אלא בהזדהותו המוחלטת של בית המשפט הצבאי עם מטרות הכיבוש ובשפה המעצבת את המציאות, את האמת ואת השקר, וכך זה נשמע:

דאוד ריאן סיפר שישב בביתו עם משפחתו, אשתו וארבעת ילדיו, כאשר שמעו שהצבא נכנס לכפר. הוא קם ורץ לאזור המסגד. בהודאתו במשטרה אמר שהיה "מוכן למות מות קדושים משום שהצבא הורג נשים וילדים". על זה אי אפשר לחלוק, זו המציאות.  גם התובע וגם השופט מיחסים חשיבות גדולה ל"רקע האידיאולוגי" למעשיו של דאוד ריאן. דבריו כי הוא מוכן למות מות קדושים (שהאדה) מחזקים לדבריהם את התשתית הראיתית למעשיו. כדברי התובע: "יש ללמוד את מעשיו של הנאשם לאור האווירה האידיאולוגית שאפפה את המעשה..." וכדברי השופט ש"משנתו האידיאולוגית" של הנאשם מחזקת את התשתית הראיתית למעשיו.

טוב. ולשופט ולתובע אין תשתית אידיאולוגית המצדיקה את הכיבוש? מכוח איזו תשתית הם יושבים בבית המשפט הזה? לביטוי "ירו בו למרבה המזל" אין תשתית אידיאולוגית?

בקשתו של הסנגור לשחרר את דאוד ריאן בערבות בגלל מצבו הרפואי לא נענתה ולא סורבה בינתיים. יש להציג לבית המשפט מסמכים רפואיים המעידים על מצבו ועל חומרת הפציעה, ואז יחליט בית המשפט אם מצבו הרפואי מסכל כל אפשרות שיחזור לבצע מעשים של זריקת אבנים וכו'. בסוף הכל נגמר עם ניירת.

המשך הדיון יהיה ביום רביעי ה-20.1.16.