ג’ובארה-ארתאח, יום ג’, 14.9.04, אחה”צ משקיפות:רחלי ב’, פתחיה, שובית, ורד ק’ (מדווחת) ארתאח 13:15בשעה שאנו מגיעות החיילים כבר לחוצים לסגור את השער. מסתבר ש”לכבוד החג”שיהיה בעוד יומיים, ובגלל הסגר שמוטל ואינו מאפשר מעבר פועלים ממילא, פותחים את המחסום כבר כשבוע רק לשש שעות. שש שעות ביום – אלא שגם שש שעות אלה משנות את מועדן מדי יום ללא הודעה מוקדמת: כך, למשל, אתמול פתחו מ-11:00 עד 18:00, והיום מ-8:00 עד 14:00. לחיילים עצמם אין מושג מתי יעלה רצון וייפתחו השערים מחר.במצב זה מגיעות משאיות ממרחקים עם סחורה, שחלקה יכול להתקלקל תוך יום (בהגיענו עמדו משאית של שטראוס, משאית תפו”א, ומשאית עצים – לדברי הנהגים הם ממתינים כבר שעתיים).כל מאמצינו לדבר אל לב החיילים שיעבירו לפחות את מי שכבר שם – נכשלים. החייל אומר לנו כך: “זו בעיה שלהם. נתנו להם להעביר עוד גם אחרי הסגירה. אני אישית נתתי את הטלפון שלי לכמה נהגי משאיות שיבררו מתי השעות.” כשאנו שואלות את הנהגים מתברר, כמובן, כי לאיש מהם לא היה מספר כזה לבירורים. מאחר שהחייל ה”נדיב” נסוג ולא רצה שניתן את המספר שלו לנהגים (“אני לא יכול לתת אותו לכל אחד”) – נתנו להם את הטלפון של המת”ק כדי שלפחות מחר יוכלו לנסות לברר מתי שעות הפתיחה לפני שיבואו.ג’ובארה בעברנו ראינו שהמחסום שומם: אף פלסטיני לא נראה באזור – כנראה יש סגר מוחלט. כשעצרנו לשאול את החיילים על כך – עצרו הם אותנו: “תעמדו בצד ואל תצאו מהאוטו”. הם לקחו תעודת זהות מנ’ וניסו בכל מאודם להניא אותנו מלהיכנס: יש התרעות, הכניסה על אחריותכן, והפחדות כגון אלה. אנחנו מצדנו יצאנו מהאוטו והתקשרנו לקמיל – שעד מהרה הושיע ומיד ניתן לנו לעבור. כמובן, כל הזמן הזה עברו מכוניות מתנחלים באופן חופשי, ללא בדיקה ושאלות.בית איבא, יום ג’, 14.9.04, אחה”צ משקיפות: רחלי ב’, פתחיה, שובית, ורד ק’ (מדווחת) 15:05בדרך, בצומת ליד ענבתא (ביןטול כרם לחומש), מחסום דרכים: “אתם יכולים לעבור רק אם אתם נוסעים הביתה”, אומר החייל, ונ’ עונה: “כן”, ואז מניחים לנו לעבור…הדרכים נראות ריקות לחלוטין. בצדי הדרך מדי פעם הולכי רגל ושתי מוניות צהובות הנוסעות על צלע ההר ללא כביש.במחסום בבית איבא תור אנשים גדול. במשך שהותנו מגיעים עד כ-80 איש, אישה וילד, שנלחצים אל שערי הכלוב המסתובבים. תינוקות בוכים, אמהות וזקנים מסתבכים ב”קרוסלה”.החיילים בעמדה עובדים חלקית: יש שלושה שרוב הזמן לא בודקים תעודות ולא נראה שעושים משהו לזירוז הליך המעבר, ובהם גם המפקד: בחור שיחסו לפלסטינים סרקסטי וציני, בלשון המעטה.המפקד, א’, לובש חיוך מאוזן לאוזן בכל שיחה עם הפלסטינים, כאומר: שמענו, שמענו את השקרים שלכם. נראה שאינו מאמין לכלום, מתענה להם בשאלות ובהערות סקסיסטיות. הוא גם נהנה להראות שליטה בסדר התור הענק: מדי פעם צועק ללכת אחורה אם במקרה נפלט מן הדלת המסתובבת יותר מאדם אחד, ומתפאר באוזני חייליו. גם את זה הוא עושה תוך חיוך נהנתני.כשרחלי ושובית מבקשות לקדם איש ואישה צולעת, זקנים מאוד, אישה בהריון, אישה עם ילדה בוכה על הידיים – החיילים מסכימים בהתחלה, אך בעיני א’ זה לא מוצא חן והוא מפסיק את הקידומים ההומניטריים שמפריעים לחוקי ה”סדר” שלו. את בדיקות פריקת וטעינת הנשק של חיילים היוצאים ומגיעים לעמדה הוא מבצע אתם במרחק כמטר בלבד מהמעוכבים.מלבד זה נראה שיש לו טכניקה חדשה לעכב לזמן ארוך יותר את המעוכבים: תחילה הוא לא לוקח תעודות לבדיקה, אלא מעמיד אותם בסככת המעוכבים בלבד, ורק כשאנו מתחילות להרים טלפונים בניסיון לעזור להם ולברר מה קורה הוא נוטל מהם תעודות.בזמן שהותנו יש כשבעה מעוכבים. שתי נשים משוחררות זמן לא רב אחרי בואנו ועוד חמישה גברים, ביניהם אב עם ילדה חולה, כבת שלוש, על הידיים, הפונה אלינו נרגש: הילדה לא אוכלת ולא שותה ומקיאה כבר שלושה ימים ובכפרו אין רופא – הוא מעוכב כאן כבר כשעתיים (על כך מתווכח א’ המפקד:”איך שעתיים?אולי שעה ומשהו…” האב ואני מסבירים לו שזה לא ממש משנה כשיש עליך ילדה חולה בת שלוש על הידיים, וכל דקה נראית כנצח. גם זה לא גורם לא’ להסיר את חיוכו מהפנים. כשהאיש מאבד סבלנותו ומאיים שיעבור מסביב, בלי אישור, א’ אומר לו: “עכשיו אני אשאיר אותך פה יום שלם.” בסופו של דבר, אחרי שיחות טלפון למת”ק (אין נציג מת”ק במחסום כלל, כל זמן המשמרת!), הוא לוקח מן האב את תעודת הזהות שלו לבדיקה – והאב ובתו עוברים, כחצי שעה לאחר שהגענו.מעוכבים נוספים: שני נהגי מוניות נמצאים שם מ-11:00 בבוקר ומשוחררים רק ב-16:30. הםמקבלים את מפתחות המוניות שלהם אחרי אזהרות ואיומים מהחייכן: “אני מכיר אותך כבר בשם, פעם הבאה לא תעבור פה”, וכד’.עוד אחד שניסה ללכת לעבודה נשלח חזרה למרות תחנוניו, ואחר נלקחה תעודתו לבדיקה למשך שעות, ולפי בירורנו לא יאושר לו לעבור – אך גם לחזור אחורנית ייקח עוד כמה שעות. בחור פלסטיני מכפר סרא עובר במחסום ומבקש שננסה להגיע לראות מה קורה במחסום הסמוך לכפרו. הוא מספר על התנכלויות ועל מפקד המתייחס בגסות רבה לעוברים. הוא עצמו עוכב מהסיבה המגוחכת שבמחברתו(הוא סטודנט) שרבט דגל פלסטין. המפקד העמיד אותו ואת אחיו עמו בשמש, כשכלב (שמירה, כנראה) מסתובב סביבם, כן הוא שפך מים על ראשו. כך עמדו כמה שעות.