בית משפט מחוזי - חקירת עד, עברה פלילית

שתפו:
Facebook Twitter Whatsapp Email
צופות ומדווחות: 
חיה א. (מדווחת)
10/09/2015
|
בוקר

בית המשפט המחוזי ירושלים

 

דו"ח על תביעתו של יוסף הרש נגד המתנחל י. מבית חגי. מצורף לדו"ח של עו"ד איתי  מק.        

(צריך לקרוא קודם את הדו"ח של איתי).

 

ב-10.9.15 נכחתי בדיון המשפטי בעניינו של יוסף הרש, שנגנבו ממנו (לדבריו) 13 עיזים, ונלקחו ע"י המתנחלים לבית חגי.

התגלגלות ההליך המשפטי נמשכה 3 שנים, וכל הסיפור מפורט היטב ע"י עו"ד איתי מק:

 

            נדחתה התביעה של יוסף הרש

למרבה הצער, לאחר כמעט שלוש שנים של הליך משפטי, נדחתה היום התביעה של יוסף הרש.

רועה הצאן יוסף הרש, טען כי מתנחלים מבית חגי גנבו לו 13 עיזים (זרקו עליו ועל ילדי המשפחה אבנים בעת שרעו את הצאן, ולקחו את העיזים לתוך ההתנחלות). שבועיים לאחר מכן, יוסף מצא שתיים מהעיזים בשוק של חברון. במאמצים רבים, יוסף הצליח לאתר את שרשרת הקונים והמוכרים של העיזים, עד שהגיע לפלסטיני שאמר לו כי הוא קנה את העיזים ממתנחל מבית חגי. יוסף חזר למשטרה עם פרטי הפלסטינים והמתנחל שנטען כי העיזים עברו ביניהם, והמשטרה חקרה אותם. כפי שדיווחה עמירה הס בעיתון "הארץ", המשטרה האמינה ליוסף והמליצה להגיש כתב אישום נגד אותו המתנחל. הפרקליטות החליטה לא להגיש כתב אישום מחוסר ראיות המספיקות להליך פלילי הדורש רמה גבוהה של וודאות לשם הרשעה. בהחלטה בערר שהוגש, מנהלת מחלקת עררים בפרקליטות המדינה החליטה לא לשנות את החלטת הסגירה של התיק הפלילי נגד המתנחל, אך קבעה כי מהחומר בכללותו עולה חשד של ממש כי ביום 15.4.12, המתנחל מבית חגי מכר לפלסטיני אחר 11 מהעיזים, שעברו מיד ליד עד ששתיים מהן זוהו על ידי יוסף הרש בשוק של חברון.

 

בסמוך לאירוע ולפני כשלוש שנים, הקונה הפלסטיני העיד ארוכות במשטרת חברון כי מתנחל שהכיר אישית מבית חגי, יצר איתו קשר בחצות הלילה, שעות ספורות לאחר שנגנבו העזים מיוסף, ולמחרת בבוקר המתנחל שלח את אחיינו להעביר לו את העזים תמורת 500 ₪ לכל אחת, ואף ניסה לשכנע אותו ואת יוסף לרדת מהתלונה במשטרה. פלט השיחות מחברת סלקום בין הקונה הפלסטיני לבין המתנחל, תאם לגרסת הראשון במשטרה (המתנחל בתגובה טען כי מישהו אחר עשה שימוש בפלאפון שלו). הקונה הפלסטיני חזר חזור ושנית על גרסה זו במשך כשלוש שנים ואף הוגש תצהיר חתום שלו לבית המשפט. מסיבה לא ידועה, בדיון ההוכחות היום הקונה הפלסטיני כנראה קיבל רגליים קרות, חזר בו מגרסתו וטען כי זה לא היה המתנחל מבית חגי שמכר לו את העיזים ויצר איתו קשר לאחר גנבתן, אלא מישהו שהוא אינו מכיר, וכי המתנחל מבית חגי לא היה קשור לאירוע. יוסף שישב באולם היה בהלם, וכשיצא מהאולם פרץ בבכי. מאחר שהקונה הפלסטיני היה העד המרכזי של יוסף, בלית ברירה יוסף נאלץ לקבל את המלצת בית המשפט ולוותר על התביעה על מנת לא להסתכן בהוצאות גבוהות יותר.

 

המתנחל דרש הוצאות בסך 50,000 ₪ עבור ניהול ההליך עד כה. למרות שהתביעה נוהלה על בסיס ראיות מוצקות (ובפרט ראיות אובייקטיביות כגון פלט השיחות בין המתנחל, האחיין שלו והקונה הפלסטיני), ולמרות שליוסף אין שליטה על העד שהחליט מטעמים לא ידועים לחזור מגרסתו, השופטת החליטה לחייב את יוסף בהוצאות בסך 15,000 ₪. מתוכן, חלק ייגבו מהערובה שהופקדה.

 

לפני שלוש שנים נפגשתי עם יוסף בצד הדרך בדרום הר חברון. ישבנו על סלע והוא הוציא מכיס חולצתו דף נייר מקומט ממחברת, עליו הוא רשם את מספרי הטלפון של כל מי שהעזים עברו אצלו, ומה כל אחד אמר לו, כולל את דברי הקונה הפלסטיני שטען בפני יוסף כי הוא קנה את העזים מאותו המתנחל מבית חגי וגם נתן לו את מספר הטלפון של המתנחל. יוסף כעס על העוול שנגרם לו ורצה לצאת למאבק משפטי, למרות שידע היטב על הסיכויים הלא מזהירים של פלסטיני לקבל צדק בבית משפט ישראלי. על אף עוגמת הנפש הרבה של יוסף בדיון היום, משפחת הרש מודה לכל מי שעזר וליווה אותה בשלוש השנים של המאבק הזה, ובפרט לפעילי ולפעילות תעאיוש ומחסום ווטש שהגיעו לדיונים, ועזרו במלאכה הכמעט בלתי אפשרית של תיאום אישורי הכניסה לעדים לבית המשפט. משפחת הרש יודעת כי הישראלים לא עשויים מקשה אחת, יש ישראלים שמתנגדים לכיבוש ולמערכת הדיכוי המתמשכת בשטחים הכיבוש, ומוכנים להיאבק על זכויות האוכלוסייה הפלסטינית.

 

-----------

 

לדיון הובאו חמישה עדים פלסטינים. לשם הבאת אחד מהם נדרש לווי של חברת אבטחה שעלה 4000 ₪.  אבל אחרי עדותו של הראשון מהם, ע,  כבר לא היה טעם להמשיך את המשפט.         

היינו ארבעה נוכחים בקהל באולם המשפט. שלושה מארגון תעאיוש ואני, ממחסום ווטש.

 

לתיאור הענייני של איתי, אוסיף את רשמי, והם כאלה:

עוד לפני שנכנסה השופטת ישבו הנתבע, המתנחל  י., ועורך דינו איתמר בן גביר, שמחים וזחוחים ומתלוצצים.

בן גביר הסביר לקהל הצופים (אנחנו), שאסור להקליט ולצלם בזמן המשפט. בינתיים צילם אותנו פעמים רבות, כי המשפט עוד לא החל.

איש הביטחון של ביהמ"ש הציץ מהדלת, והתלוצץ בחיבה עם בן גביר.

בן גביר (לנו): אעשה לכם שיתוף בפייסבוק. ועוד התבדחויות.

בן גביר (לאיתי): השמאל אפילו לא יודע ערביתinfo-icon. איפה  ידיעת התרבות, איפה האחר?           זחאלקה צודק על השמאל. אפילו שלום לא אומרים.

 

השופטת נכנסת.

בן גביר (מתחיל לחקור את העד הפלסטיני ע. בהתבדחות ובשחצנות): בתצהיר שלך כתוב שקנית כבשים (עיזים) מהמתנחל י. מבית חגי. הזמינו אותך פעמיים למשטרה וחקרו שאתה מעורב בגניבת העיזים.

ע.: לא שאלו אם הייתי מעורב בגניבה, אלא מאיפה קניתי.

בן גביר: ננסה לא לשחק ולא לעבוד על ביהמ"ש. למה אתה מספר שלא ידעת שאתה חשוד בפשע, ואתה בביהמ"ש אחרי שנתיים, ומעז להגיד שזה לא נכון.

ע. : חקרו אותי ואמרו לי שהעיזים גנובות.

בן גביר: אתה חתום על כך, שאמרו לך שאתה חשוד בגניבה וחתמת... ועוד ועוד.

 

איש הביטחון של  ביהמ"ש, שנכנס לשמוע, מחייך בהנאה.

בן גביר שואל את ע. שוב ושוב אם הוא בטוח שהמתנחל י. הוא שדיבר אתו בטלפון. וע. משיב     שלא ולא. זה לא היה הקול של המתנחל  י. והוא לא מכיר את מי שמכר לו את העיזים.             (צריך לזכור, שהמתנחל י. הצהיר שמישהו אחר עשה שימוש בטלפון שלו. וצריך לזכור ש ע. הצהיר בחקירתו במשטרה שהמתנחל י. דיבר אתו בטלפון, ואח"כ מכר לו את העיזים).

ברגע זה, כשהעד ע. שינה את גרסתו, לא היה טעם  להמשיך במשפט ובחקירת העדים.

בן גביר הציע להפסיק את המשפט, ודרש הוצאות של 50.000 שקל.

השופטת שלחה את איתי ובן גביר לדון על העניין.

לפני צאתו מהחדר אמר בן גביר לנתבע (המתנחל י.) שנשאר אתנו באולם המשפט, שישגיח       שלא נדבר עם העד ע.

 

המתנחל י. התיישב ליד העד ע., וניהל אתו שיחת רעים על חקלאות, על עיזים, על טלאים, על פיטומם וכו'. שאל אותו אם יש לו אישור עבודה (שאכן יש לו, ונראה שי. יודע היטב שיש לו, ויודע היטב שהאישור בסכנה אם העד ע. יפליל אותו, את המתנחל י.).

כל השיחה התנהלה בידידות של סוס ורוכבו, שהינם, כנראה, מכרים ותיקים.

תוך כדי השיחה, פתח המתנחל י. את שקית האוכל שהצטייד בה, וזלל ביסקוויטים בהנאה ובנחת.

המתנחל י. ניסה לדבר עם אנשי תעאיוש, שלא ענו לו, והסביר לעד  ע., שגיא עובד עם עזרא. אבל  ע. לא מכיר את שניהם.

בינתיים בא בן דביר, הוציא מהחדר את המתנחל י. ואת העד  ע., ונתן הוראה לקל'נית , שתשמור שלא  נדבר (אנחנו, אחד עם השני).

 

וכשהשופטת וכל השאר נכנסו:

בן גביר: בקשתנו ל 50.000  ₪ אינה נובעת משכר טרחה. שכרי 10.000 ₪, אבל העניין הוא - שכשהמתנחל י. נכנס למשרדי, קלטתי מיד שכאן פועלת כנגדו קבוצה של אנשים – פעילי שמאל קיצוני. אני מתייחס לתופעה, שהפכה להיות פופולארית מאד נגד החקלאים (היהודים) ביהודה ושומרון.

צריך לומר את האמת: אנחנו אחרי עשרות בקשות ודיון מפרך (במשפט זה). כל זה – נגד בחור  יהודי שמצבו הכספי רעוע. רוצים כאן להפליל בחור יהודי על רקע היותו יהודי. על רקע אידיאולוגי. היום התברר שההאשמה הזאת היא קנונייה. גם התובע (בעל העיזים הגנובות, יוסף,  ע"י עורך דינו איתי מק) מודה היום, שהוא חוזר מכל מה שכתוב בכתב התביעה.

איתי: לא חוזר. מושך את התביעה.

 

השופטת פוסקת שיוסף ישלם 15.000 שקל למתנחל י.

בן גביר והמתנחל שמחים וצוהלים. גם איש הביטחון שמח: הייתה הצגה מצוינת עם סוף טוב.

 

אורי, עד מומחה לבקר, קיבוצניק ופלמ"חניק מבוגר שחיכה כדי להעיד, קיבל את הבשורה       כשחיכה על ספסל במסדרון.

לפני כן אמר לו בן גביר:

אני לא יכול לדבר אתך. אני העו"ד של הצד השני. אח"כ אדבר. אתה אדם מעניין.

 

כשיצאנו כולנו, אמרתי לבן גביר:

הרי לאיש הזה (העד ע.) יש אישור עבודה ומקום עבודה קבוע. הוא עובד אצל המתנחלים. המתנחל י. מכיר אותו.  אם הוא היה מפליל את המתנחל י.,  הוא היה מאבד את  מקום עבודתו, ויש לשער, שהיו אומרים עליו שתי מילים נוספות, והוא היה הופך למנוע שב"כ או משטרה, או לשניהם, ולא יכול היה לקבל אישור אצל שום מעסיק למשך שנים ארוכות.

למרבה הפלא בן גביר הקשיב, ולא ענה.

לדעתי, סוכם מראש עם ע. שישנה את גרסתו ולא יפליל את המתנחל י., ולכן רוח הזחיחות שרתה באולם המשפט מהתחלת המופע ועד סופו.