בוקר
: אבו דיס וסוואחרה יום ד', לפה"צ 5/5 משקיפות: רחל מ', אילת א', לבנה ר', סילביה פ' (מדווחת) ואורחת. רצינו לראות את העוולה והאיוולת. לכן, פנינו ימינה מתחנת הדלק. מלון קליף נראה כתמול שלשום, ללא כל סימן לנוכחות צבאית. לא היו דגלים. לא עצרנו שם אלא המשכנו עם הכביש עד הבית הראשון שאוכלס על ידי המתנחלים. האורות עדיין דלקו על הגג אפילו שהיה כבר בוקר. גם שם לא ראינו דגלים. היה אדם על הגג – שומר כנראה. זהו בית בקצה החומה הבנויה שם, מחוצה לה. לא המשכנו לבית השני.בדרכנו חזרה מצאנו שני חיילים ברחוב, מול מלון קליף. לכן, חנינו והלכנו לבדוק מה קורה. החיילים עצרו את כל העוברים שם ושלחו אותם חזרה – בלי קשר לצבע ת"ז. רק ילדות קטנות בדרכן לבי"ס הורשו לעבור. את אחד החיילים, דימיטרי ק, פגשנו בהזדמנויות אחרות והוא לא נחמד בלשון המעטה. מאחר שלא נתנו לתעודות זהות כחולות לעבור שאלנו לגבי עצמנו ואמרו שגם לנו אסור לעבור. אולם, לא עצרו אותנו כשעזבנו. ועזבנו מהר שכן לא יכולנו לעשות הרבה שם.נשאלת השאלה אם חיילים יעמדו שם ברחוב כשיגרה או הם יצאו כי השומר בגג בית המתנחלים הודיע שאנו באזור? האם עדיף להתעלם מהשטח הזה? בכל מקרה, בשעה שאנו מגיעות לשם, כמעט כבר אף אחד לא מנסה לעבור. יתר על כן, בדרכנו חזרה לירושלים עברנו שוב שם והמקום היה שומם כפי שהיה כשהגענו בבוקר. הפישפש היה פתוח וג'יפ של מג"ב עמד שם עם חייל אחד על הגג ושניים בפנים. החיילים היו קוראים לחלק מהעוברים, בודקים את התעודות ומחזירים חלק מהם. ת"ז כחולות וילדים קטנים הורשו לעבור. ת"ז אחרות נשלחו בחזרה, ללא קשר לאישורי מעבר. היה שם מורה שלא הורשה לעבור וגם כמה עובדים של בי"ח אל-מוקסד. התקשרנו למוקד ההומניטרי ולא הייתה תשובה. התקשרנו למייק רז והוא הבטיח שהמצב ישתפר במהרה. הוא דיבר עם החיילים. נראה שהיה שם וויכוח אבל החיילים לא וויתרו. לירן , מפקד הג'יפ, סירב אפילו לדבר אתו. היה אדם שסיפר שהוא מהנדס רפואי, אחראי על הציוד הרפואי באל-מוקסד. באישור שלו היה כתוב "צוות רפואי". לירן אמר שהוא מנקה בבי"ח ולא נתן לו לעבור. באישור לא היה כתוב מה העיסוק שלו אבל עיסוקו הופיע בכרטיס בערבית. לא יכולנו לקרוא. לא היה נראה כעובד צווארון כחול. צלצלנו שוב למייק רז והוא דיבר עם החיילים אולם, כלום לא עזר. רצינו להמשיך לנסות אולם האדם סירב שכן פחד שהחיילים יתעצבנו וישרפו את האישור שלו. אנו כיבדנו את רצונו כמובן – לא אנחנו נצטרך ללכת למת"ק לקחת אישור חדש. רק קיווינו שאחרי שינוי המשמרת הוא יורשה לעבור.נראה כי על פי כללי הצבא, על בתי"ח לעבוד רק עם רופאים ואחיות (המורשים לעבור) ובתי"ס צריכים רק ילדים (שמורשים לעבור) – לא מורים. בקונטיינר מצאנו שני מתנדבים אקומניים. ארבע מהם גרים בסוואחרה ועושים משמרות בקונטיינר כמעט כל יום – שניים בכל משמרת. אחד מהם – מר סטלן, נתן לנו את מספר הסלולרי שלו.היה שם שקט מאד – לא היו מעוכבים
או משאיות מחכות. נראה שכולם יודעים שלא כדאי לנסות – אז לא באים. אמבולנס ושתי משאיות זבל עברו בזמן שהותנו ללא בעיות.פתאום, משאית מלאה אדמה התחילה לרוקן את משאה בצד הדרך, בצד הצפוני של המחסום. ניחשנו שהם חוסמים את הכביש אולם, הסתבר שאנו רק חורשות-רעה. בהתאם לקובי, אחד החיילים במחסום, מרחיבים את הכביש. למעשה משפרים את המקום כדי שהמשאיות יחכו יותר בנוח וגם לא יחסמו את הכביש. (אנחנו עוד נופתע: יחנכו שם אולמי שינה, מטבח וגם שירותים. אל תתייאשו.)שוחחנו עם קובי שעשה מאמץ גדול להראות לנו כמה שהוא נחמד; הוא רק מונע מעבר טרוריסטים. הוא האשים אותנו בהתנגדות למכשול שאמור לפתור את הבעיה. כאשר אמרנו שחלק מאתנו אינו מתנגד למכשול אולם אנו רוצים אותו על הקו הירוק – כאשר המכשול נבנה בפועל עמוק בתוך הגדה המערבית, הוא לא מפריד בין ישראלים לפלסטינים אלא בין פלסטינים לפלסטינים, לא היה לו מה להגיד.אנו לא מכירות את קובי, אבל קרוב לוודאי שיצטרך תקופה ארוכה במזרח הרחוק או בדרום אמריקה כדי להתגבר על הטראומה מהמציאות בה הוא חי בשנים אלו.