אחה"צ

קלנדיה9.5.2004 משקיפות: יהודית ש. רונית ס. רוני פ. (מדווחת) (ה- 9 במאי, יום שיחרור צ'כוסלובקיה על-ידי הצבא האדום)התחלנו את המשמרת בא-ראם, שם שוחחנו עם מפקד המחסום. הוא מסור מאוד לתפקידו, וחש אחריות על החיילים האחרים, שנראים פחות מסורים. עם זאת, הוא כלל אינו מנומס יותר כלפי הפלסטינים, וגם אינו מנסה לעזור להם יותר מכפי שעושים חייליו. לפחות הרגשנו שהוא מקבל את נוכחותנו ואינו עויין. דיברנו איתו באופן גלוי על מעשינו שם. בקלנדיה היו חיילים רבים, האווירה לא היתה מתוחה. לא היו מעוכבים.היתה לי חווייה מיוחדת במינה - אחד הקצינים סיפר לי שאני מזכירה לו את אמא שלו, ושגם היא חברה באירגונים כמו שלנו. מאוחר יותר, כשעמדנו לעזוב, הוא חייך אלינו את החיוך הרחב ביותר שזכינו לו אי פעם במחסום. תהינו האם הסיבה לכך שאיש אינו נשלח חזרה לרמאללה היא שאנשים כבר יודעים שאין שום סיכוי לעבור בלי האישורים הנדרשים, או שמא מתייחסים באופן נינוח יותר למקרים ששייכים ל"תחום האפור". אשה צעירה מבטוניה, שגרה ברמאללה, עם תעודה מזהה של מורה, הצליחה לעבור עם התעודה הירוקה שלה. נראה שאולי התשובה השנייה היא הנכונה.זו היתה הפעם הראשונה של רונית בקלנדיה, והרושם שלה היה שהדברים פחות קשים מכפי שתיארה לעצמה. ההמולה והכאוס היו מדהימים, אבל החיילים לא היו לחוצים או תוקפנים, ואחד התושבים המקומיים לקח על עצמו לכוון את התנועה. בדרך חזרה שוחחנו על תפקידנו במחסומים: אנחנו לא שם רק על מנת "להציל" אנשים, ונחוצה מחוייבות כדי להמשיך בפעילות גם אם עוברות הרבה משמרות שבהן אין לנו את חוויית הסיפוק של עזרה למישהו.