אחה"צ

שתפו:
Facebook Twitter Whatsapp Email
09/05/2004
|

חווארה – 9.5.04 משתתפות: סלמה מ, יהודית ו, רותי ב ודליה ג. הגענו למחסום הדרומי – של הכניסה לשכם - בשעה 2.30. לא היה כמעט תור . 4 מכוניות חיכו לבדיקה, אך לא עוכבו . 12 מעוכביםinfo-icon חיכו במשטח הנמוך מהכביש ומהמחסום. השטח מגודר בתיל.דליה ירדה אל המעוכבים, בעזרת פלסטיני שהושיט לה את ידו והוביל אותה למטה. הירידה ממש תלולה ומועדת להחלקה. רותי עברה לצד הצפוני – של היציאה משכם.סלמה קיבלה על עצמה לרשום, ויהודית קיבלה על עצמה לצלם.בצד הדרומי הייתה שגרה מדכאת. ללא דרמות, אך עם הרבה תסכול, כרגיל. כעבור כחצי שעה התור התמלא ומספר המעוכבים גדל. הם ישבו על האדמה בשמש ללא צל וללא מיםinfo-icon, חלקם משעות הבוקר. אנחנו הורדנו להם בקבוקי מים שהבאנו איתנו. ליד המחסום יש עוקב מים ויש שוקת עם ברזים, אבל העוקב "שוכב" על צידו, ריק, ואין צינור המחבר בין שניהם. (דינה שהייתה שם בבוקר צלצלה אלינו לבדוק אם המצב עודו כזה, ומאז היא מטפלת בכך במלוא המרץ).דיברנו עם מפקד המחסום על הצורך בסככה למעוכבים. הוא טוען שהוא עצמו בנה סככה, והמעוכבים הרסו אותה. ביקשנו שידאג שיבנו סככה יותר מוצקה, שלא תתמוטט כאשר נשענים עליה. (כנראה נשענים עליה כשרוצים לעלות למעלה). כן גם ביקשנו שהעלייה ממשטח המעוכבים אל המחסום לא תהיה כל כך תלולה. הוא הגיב בחיוך: אולי אתן רוצות שנבנה להם מדרגות? (בעצם למה לא?).היו כמה מקרים של עונש לשם "חינוך", כגון: בחור שאצה לו דרכו והוא נדחק לתחילת התור לפני הזקנים שהחייל רצה להעביר ראשונים. על כך, למרות שיש לו אישור, הוא הורד למעוכבים, ואחר כך גם הוחזר לסוף התור. נסינו לשדל אותו שלא להתפרץ בכעסו, אלא לקבל את הדין ולעמוד בתור, כי החייל הבטיח שיעביר אותו בלי בעיות... וכך היה.נער, שבידו בקשה לקבלת כרטיס מגנטיinfo-icon, לא מבין מה עליו לעשות לשם כך. הוא טוען שזו לו הפעם הראשונה שהוא יוצא משכם במשך שלוש השנים האחרונות, ואינו מודע לפרוצדורות.הוא מורד אל המעוכבים. קודם כל שישב שם ויתחמם קצת, אחר כך יחשבו מה לעשות איתו.בינתיים שוחחנו עם מפקד המחסום. רצינו להבין מהי הפרוצדורה כדי להסביר לנער.ובכן:עליו לפנות למשרד הפנים הפלסטיני בשכם. לבקש שם הפנייה למת"ק הישראלי של שכם. ללכת לדואר ולשלם עבור שלושה בולים. עם נייר זה הוא עובר במחסום, אבל רק פעם אחת! רק כדי להגיע למת"ק.אם הוא לא הצליח להיכנס למת"ק (בגלל תור ארוך, או כל סיבה אחרת), עליו להתחיל את הכל מהתחלה עם משרד הפנים הפלסטיני והדואר.במת"ק בודקים ורשמים על הטופס אם הוא מנוע מלעבור, או אם המעבר מותר לו בינתיים עד שתתקבל התשובה מהשב"כ. מתי היא מגיעה? לא ברור. (זה מה שאנחנו הבנו).לאחר כל ההסבר, המפקד ניאות להעביר את הנער, תוך הבטחה שמחר הוא יסדר את האישור במת"ק כמו שצריך. (נראה לי שהנער לא הבין מה עליו לעשות, והוא פשוט לא יעיז יותר לצאת משכם).בשעה 3.30 התחילו לשחרר חלק מהמעוכבים. לאחר שעה וחצי – עוד חלק. כשהלכנו נשארו עדיין כמה מעוכבים. הבנו ש"בסוף" - כדברי החיילים – ישוחררו כולם. במחסום היציאה משכם (הצפוני) עמדו בתור עשרות אנשים, נשים וילדים, ובצד - כ 20 מעוכבים. החיילים היו מאד עצבניים והעבירו את האנשים טיפין טיפין.מקרה חריג אחד ראוי לדיווח: משפחה, אם, אב וחמישה ילדים, עמדו יחד בתור. האם עם ילדיה הורשו לעבור, ואילו האב – עוכב לשם בדיקה. לא עזרו תחנוניו וגם לא התערבותנו. האיש הסביר שאשתו אינה יכולה להסתדר לבדה עם חמשת הילדים – חלקם תינוקות. כשהתחילה בכל זאת ללכת איתם לכיוון היציאה, הבעל רץ אחריה לעזור לה. ואז – קפצו כנשוכֵי נחש שלושה חיילים, טענו את רוביהם ורצו אחריו כשרוביהם מכוונים אליו. (רותי צלמה, והתיעוד יגיע). הוא חזר. עשה סימן לאשתו ללכת עם הילדים ועם החבילות - והוא נשאר, מלווה אותם במבט מרחוק עד שנעלמו. לסיום, תמונה במלים בלבד, חבל שלא הספקנו לצלם:המפקד עומד מעל המשטח של המעוכבים ופוקד עליהם לרדת למטה ולא לטפס כל פעם ולבקש לעבור.הם לא נענים, נשארים לעמוד על "מעלה המחסום" התלול, ואז בעמידת פיסוק בוטחת (מוּכֶּרֶת), הוא מנפנף בחוט ניילוןinfo-icon לבן המוכר להם כל כך, (המשמש אזיקים) וקורא: אתם רוצים את זה? כולם כאחד קופצים למטה חפויי ראש. השקט חזר למחסום.אנו שואלות את עצמנו, איך זה אפשרי שאותו מפקד, באותה משמרת, מדבר איתנו בידידות עם חיוך מתוק וכובש... חבל שלא צילמנו גם את זה.