אחה"צ

בית איבא, יום ה' 29.4.04 , אחה"צ משתתפות: , וירה ר', דליה ג' ורותי ב' (מדווחות) בית איבא – בערך 15:00 מאות גברים, נשים וילדים, עמדו צפופים מאחורי הגדר של מחסום היציאה משכם. מרחוק הם נראו כמו גוש ענקי של בני אדם.בצד, ליד קיר-חומה, עמדו כ-50 מעוכבים, ממתינים לבדיקת תעודות הזהות שלהם.במחסום הכניסה לשכם הבדיקה התנהלה באופן די סביר. חלוקת העבודה בינינו היתה ספונטנית, ללא תכנון מוקדם. כל אחת פנתה למקום שצד את תשומת ליבה. רותי רצה לעבר ה"גוש". דליה אל המעוכבים, וירה צילמה. רותי: עיקר משימתי היתה להעביר תחילה את הנשים עם התינוקות, או להעביר משפחות שלמות יחד: אב ואם עם ילדיהם. "מצאתי" חייל מופלא, נדיר באנושיותו (בתנאים הבלתי אנושיים הללו), וכאילו שיתפנו פעולה מאז ומתמיד: הוא מסמן לי בידו מתי וכמה אנשים לשלוח אליו לבדיקה, ואני - עומדת לידם כאחת מהם - שולחת אליו את הדחופים ביותר. תוך שעתיים כמעט לא נותרו משפחות וילדים במחסום.כאשר החייל הוחלף הכל השתנה. המחליף לא טרח הרבה, התבדח עם הפלסטינים, ניסה להיות נחמד בדיבורים טיפשיים, ואילו התור הלך וגדל.וירה צלמה על ידינו. החייל לא אהב את זה. הוא רצה לגרש אותה וביקש להפסיק לצלם. אבל אני הודעתי לו שזכותנו להיות פה. הוא ניסה לחטוף ממנה את המצלמה, ואני לא נתתי לו.האווירה נעשתה אגרסיבית וקשה.ליד הבודקה של החיילים ראינו אדם יושב בעיניים קשורות ובידיים כפותות. ניגשנו אליו. לידו היה ספר לימוד בערבית. דפדפנו בו אך לא הבנו את תוכנו. רק ראינו בו את תמונת ערפאת. למה כפתו אותו – לא הצלחנו להבין. הוא היה צמא וביקש מים. אני השקיתי אותו מהבקבוק שלי. וירה צילמה. לאחר זמן לא רב הגיע אוטו צבאי והוא נלקח, לא ידוע לאן. דליה: לפני שפניתי כה וכה בא לקראתי אדם עם תינוק בזרועותיו: הבוקר הביא את אשתו ההרה לבית החולים ללידה. כיוון שלא היה לו אישור סירבו לתת לו לעבור עם אשתו. לאחר תחנונים הסכימו ובתנאי שישאיר שם את תעודת הזהות שלו, וכשיחזור יקבל אותה. הנה הוא חוזר (אשתו ילדה בת למזל טוב) והחייל שלקח ממנו את התעודה איננו. אין לו אל מי לפנות.בקשתי מחייל לברר את העניין. הוא ניסה לחפש בקשר את החייל שהיה בבוקר ולא הצליח למצוא אותו. הפצרתי בו להמשיך ולחפש אולי בתא של החיילים, והתעודה נמצאה. הוא מסר אותה לידי כאילו זה עניין פרטי שלי. העברתי אותה אל האדם שחיכה עם התינוק בזרועותיו (בסבלנות בלתי אנושית...) הוא היה מלא תודה, והלך לדרכו.עוד אני מביטה אחריו, משאית ענקית הגיעה ממש עד אלי. החייל עוצר אותה. התחיל ויכוח. הנהג טען שיש לו אישור. מפקד המחסום צעק אל החייל: "אל תיתן לו לעבור". החייל: " אבל יש לו אישור".המפקד: "אז מה, כל מי שיש לו אישור ניתן לו לעבור?" (לא האמנתי למשמע אוזני, אבל זה מה שהוא אמר). שאלתי : "אז בשביל מה יש אישורים?", "לא מִפה! ממקום אחר!" - אמר והסתלק. לאחר כמה דקות החייל המופלא (של רותי) הצליח להעביר אותו.רק אז התפניתי לגשת אל המעוכבים שישבו ליד הקיר-חומה מאז הבוקר ללא צל וללא מים. טלפנתי אל אל משכית מ"הרופאים לזכויות אדם", שתפעל למען אנשים שמוחזקים בתנאים הקשים הללו שעות רבות מדי. היא ענתה שתעשה מה שהיא יכולה. כנראה לא יכלה. בינתיים שוחחתי איתם. שמעתי מפיהם סיפורים אישיים עצובים ומתסכלים. ודעות על השלום ההולך ומתמסמס לעיניהם. פניתי גם אל ריאד ראש המת"ק. הוא הבטיח וגם קיים: תוך חצי שעה הגיע קצין מת"ק לקדם את התור ואת שיחרור המעוכבים. השינוי המיוחל היה אפסי. כמעט לא הורגש. וכשניגשתי לדבר איתוהוא אמר: "אתן רק מפריעות לנו בעבודה!" אם קצין המת"ק היה כעוס ובלתי יעיל, הרי שמפקד המחסום היה סתם עייף, אדיש ואטום. אי אפשר היה "להגיע אליו". כשפנה אליו אדם מהמעוכבים ובהתרגשות ביקש את עזרתו – הוא שמע אותו עד הסוף (שמע, לא הקשיב), ואז אמר ביובש תוך כדי פיהוק: "תחזור לשבת עם המעוכבים עד שיקראו לך". ולנו אמר: "אין מה לעשות, הם יחכו כמה שצריך". "כמה צריך?" "זה לא בידינו". זה לא עניין אותו. הוא נשען על גדר הבטון, מרושל ועייף. (ביקשתי מוירה שתצלם את "המפקד בעת מילוי תפקידו...". היא צלמה).רוב המעוכבים הם סטודנטים הלומדים בשכם. ימי הלימוד שלהם הם משבת עד יום ד'. שלטונות הצבא מרשים להם לצאת בימי ד' משכם לבתיהם (בטול כארם, בג'נין או בכפרים סמוכים), ולחזור ללימודים בשכם בשבת בבוקר. זהו. בכל יום אחר – אין מעבר. כל חטאם של הסטודנטים המעוכבים הוא בכך שהיום יום ה'! הם אחרו ביום, בדרך כלל בגלל בחינה שנערכה ביום ד' בערב או ה' בבוקר. על כך הם נענשים: האב או הבן לא יחזרו אל משפחותיהם המצפות להם לבילוי של יומיים בשבוע בבית. הם יחכו שבועיים. ניסיתי ולא הצלחנו לעזור לאף אחד. עמדתי בין המעוכבים ושוחחתי איתם. תוך כדי כך ממש התיידדתי עם סטודנט שמסיים השנה תואר ראשון בהנדסת בניין. כשיסיים, בדעתו להמשיך ללימודי תואר שני. מדבר עברית חופשי, אף שלדבריו לא למד את השפה אף פעם. הוא יודע לדבר עברית מימי עבודתו בישראל. הוא אמר לי שהוא מבין שהחיילים הישראלים חושבים שבעמדם כאן הם מגינים על המדינה. הם בטוחים שהם עושים שליחות חשובה לעמם. כך הוא מסביר לי...בהמשך, הוא מספר שלקחו ממנו את תעודתו לבדיקה, ולכן יש תקווה שיתנו לו לעבור. הוא מחכה בערך חמש שעות לתוצאות הבדיקה. מתחיל להחשיך. מניסיוננו אנו יודעות כי לפעמים עם חשיכה פשוט משחררים. החלטתי לחכות איתם עד 18.00. (שעת השחרורים).סוף סוף מגיע חייל עם תעודות בידיו. הוא קורא כל אחד בשמו ומחזיר לו את תעודתו. בתוך כל המתח והתסכול יש גם הומור: החייל קורא: אחמד יאסין! כולם מתפרצים בצחוק...ואחמד ניגש ומשתחרר. לסטודנט "שלי" בהנדסת בניין אין מזל: החייל קורא בשמו מוסר לו את התעודה ואומר: "לשכם!" הוא שואל: "מה? למה?" התשובה: "היום יום חמישי... היום אין יציאה משכם!" בשביל תשובה זו הוא חיכה חמש שעות!! (שמו שמור אצלנו). הוא מביט בי ואני בו בייאוש משותף. שנינו בתחושת אין אונים.השעה כבר קרובה לשבע. החלטנו לעזוב את המקום ולנסוע לאסוף את הבנות מחווארה. השארנו מאחורינו עשרות מעוכבים וכן תור ארוך של ממתינים למעבר. עזבנו אותם. פניו של הסטודנט, מבט עיניו התוהה, מלווה אותי כל הזמן. זו לא הגזמה, ממש כך. והוא רק אחד מרבים.