אחה"צ

בית לחם חמישי 29/4/04 אחה"צ י"ש (דווחה) וש"ש סגר וכתר – עד מתי? 13:00 אל ח'דר- ג'יפ צבאי, 5-6 חיילים, ו8 מעוכבים פניהם אל ההר משני הצדדים- ישבו על הקרקע המאובקת, במרחק זה מזה. המצלמה הייתה בידי וצילמתי. החיילים, אחד מילואים והיתר סדיר, מסבירים לנו שיש התרעה חמה, סגר, ושאנחנו מפריעות להם. התקשרתי למוקד להגנת הפרט, ומסרתי את הטלפון הסלולרי לאחד המעוכבים שימסור פרטים. החיילים לא אהבו את זה, אבל, לא עשו דבר מלבד להעיר. בינתיים ש"ש הוציאה את בקבוק המים שהיה במכונית ונתנה למעוכבים לשתות. החיילים התלוננו שגם להם אין מים, אז בהודעה למוקד ההומניטרי של המינהל האזרחי, הודעתי על המחסור במים לשני הצדדים. מעוכב אחד טען שהוא אחרי ניתוח וחייב לקחת תרופה. טלפון לדליה בסה, והנושא הועבר לבדיקה. כל המעוכבים היו צעירים (20-30), והיו שם מספר שעות (מ9:00). הגיעו אנשים שירדו ממוניות, ורצו לחזור הביתה, בינם אישה בת 62 שהגיעה עם סלי קניות. לא הייתה לה תעודת זהות, והיא גם לא רצתה לספר מאין ולאן, וקיללה וגידפה את הכיבוש באזני. היא פוחדת להסתובב עם תעודת זהות שלא ייקחו לה אותה. התקשרתי למוקד ההומניטרי שוב. בלי תעודת זהות אינם יכולים לעשות דבר. והיא ישבה על צלע ההר וחכתה. תלמידות שחזרו מבית הספר הביתה, לא הורשו לעבור. שוב טלפונים והפעם גם לדובר צה"ל מחלקת ארגונים בינלאומיים. אני מספרת שאני מצלמת ומתעדת. הם לא יכולים לעשות הרבה, עוד טלפון למת"ק עציון, ועוד טלפון לדליה בסה (מה עם החברוני, ומה קורה בכלל במחסום, והזקנה, ונשים על טפן ופלסטינים שרוצים לחזור הביתה, ולמה אין מים לחיילים?)החיילים היו לחוצים. עצבניים. הם היו בטוחים שהם מונעים פיגועים. אחד מהם ביקש מגברים להרים חולצה, ג'קט, - הוא פחד. כשהגיעו נשים, אחד החיילים כיוון את רובהו אליהן, צילמתי, והחיילים ידעו שזה נראה רע- והרגישו שאנחנו נגדם. הם לא יכלו לראות את הטיפשות וחוסר התוחלת של עצם הסיטואציה. מה עוד, שלא רחוק משם נכנסו ויצאו אנשים לאל-ח'דר בדרכים אחרות.ארוחת צוהריים ומים הגיעו מאוחר, אחרי 14:00.אחד אחד ובאין רואה שיחררו את המעוכבים, נותרו שניים והזקנה עם עלי הגפן, הקישואים, החלב הבשר שסימנה לי "נו?". עוד שיחת טלפון, והאישה המדהימה הזו נשלחה לביתה. סליה כבדים, והיא נעזרה במישהו שנתנו לו לעבור. ש"ש ביקשה למלא את בקבוקה במים, החיילים קצת לעגו: "שיבקשו, ועוד מעט תעשי להם ספונג'ה" אבל מילאו את הבקבוק, וש"ש נתנה להם לשתות. משכל האזרחים עברו, לאחר אזהרה כי אסור להם לצאת עד יום ראשון, ונותרו 2 מעוכבים, נסענו למת"ק. בדרך אספנו עו"ד פלסטינית שהלכה לבקר עצורים במחנה הסמוך. במת"ק אדם אחד- אישור רפואי אותו קיבל. הוא גר בכפר ליד אפרת, אז ש"ש לקחה אותו הכי קרוב שיכלה לכפרו. מחסום אפרתה. בדרך, מעוכב עם סוס (או פרד) וחמור. הטרמפיסט שלנו סיפר שהוא היה שם גם בדרכו למת"ק. המחסום מאוייש בנשים. החיילת המופקדת על המחסום, הציעה לנו מים, ודברה איתנו בפתיחות: "כל יום הוא עוקף את המחסום עם חמורו ופרדתו, והוא יודע שאסור לו" הוא מעוכב כעונש היא אמרה. שאלתי אותה באיזו סמכות בדיוק היא מענישה, האם היא חושבת שזה ישנה? והיא הייתה חסרת אונים- "צריך להראות להם מי כאן הבוס" – לא מרשעות אמרה זאת- אלא מתוך רצון לעשות את תפקידה. "ומחר הוא לא ילך שוב?" שאלתי אותה. כן הוא ילך ויעוכב שוב ושוב, ובעצם זה לא עוזר ולא משנה.כשחזרנו דרך אל-ח'דר כבר לא היו מעוכבים. עברנו דרך מחסום בית לחם- שם היה תור מכוניות לבית לחם , ונוסעיהן אמרו שעכשיו לוקח הרבה זמן לצאת ולהיכנס, ושהילדים צריכים לצאת ב6:30 בבוקר ומגיעים עייפים ללימודים.