אחה"צ

ג'וברה, יום שבת 24.4.04, אחה"צ משקיפות: תמי פ. דינה ג. נטע ס. תומר (אורחת) רות פ. (רשמה) 12:00 מחסום ארתח, גב אל גב סגור, כמו בשבת לפני שבועיים. 12:05 מחסום 407 המולה רבה ניכרת במחסום, תור של 10 איש מכיוון קלקיליה. תור של 30-20 איש מכיוון טול כרם. מעוכבים אחד. תושב טול כרם שניסה לעבור חזרה לטול כארם מג'וברה, ללא אישור שהיה בג'וברה. תעודתו נבדקה והוא שוחרר יחסית מהר. ועוד שניים בסוף המשמרת. נהלי מעבר לישראל – רק מכוניות מכביש המתנחלים, מכוניות נבדקות. מכיוון טול כארם - אפילו לא בעלי תעודות כחולות, הם נשלחו למחסומים אחרים (היו יוצאים מן הכלל).לג'וברה – תושבי ג'וברה בלבד ("מתי יהיה אפשר לעבור? לא היום, אולי מחר").לטול כארם – רק תושבי טול כארם וסביבותיה. "טול כארם בעוצר" (או שמא כתר?). נתקלנו בכמה בעלי עסקים מטול כארם שנשלחו כלעומת שבאו.מטול כארם לקלקיליה – לדברי החיילים לתושבי טול כארם אסור לעזוב את העיר, אבל נראה לנו שייתכן כי ההוראה לא נאכפה. העברת סחורות אסורה (כסף מזומן גם היום נחשב כסחורה) – רק דרך שער ארתח (סגור). בדיקות בדיקות יסודיות יחסית, כולל בדיקת מטענים והרמת חולצות, לעוברים מכיוון טול כארם וקלקיליה. מעבר עגלות של סבלים נאסר בין נקודת הבידוק של טול כארם לאזור המוניות בצד של קלקיליה. איסור זה הקשה על חייהם של עוד כמה אנשים, שנאלצו לסחוב שקיות כבדות ברגל. יחס החיילים יחס החיילים היה שונה מחייל לחייל. אחדים היו סימפטיים, כלפי העוברים במחסום ואפילו כלפינו, ואחרים היו אגרסיביים, השתמשו בשפה מעליבה וסרבו להכיר בנוכחותנו אפילו במבט.לרוע המזל, גישתם של החיילים היוותה גורם מכריע בהתנהלות המחסום. במשך ארבע השעות שהיינו במחסום (12:00 -16:00) המצב הלך והחמיר. רק התערבות של קצין מת"ק מנוסה (שהוזעק לשטח על ידינו) התירה את הפלונטר.הדבר עלה כמובן בעיכובים רבים ומיותרים לאוכלוסייה האזרחית. וכך התנהלו הדברים:את התור מכיוון טול כארם ניהל עד השעה שתיים קצין בדרגת סגן שהתנהג באגרסיביות, בגסות רוח ובחוסר יעילות. כתוצאה מכך התארכה ההמתנה למכוניות ולהולכי רכב, ומרירות הצטברה בקהל העוברים.חילופי המשמרות בשעה שתיים יצרו עיכוב נוסף, הקהל הרב התמלא חוסר סבלנות וקוצר רוח. בשלב זה הבדיקה עדיין התנהלה אחד אחד. כאשר הקהל נעשה גדול מדי, החיילים התעקשו שהפלסטינים יעמדו מאחורי קו דמיוני, מרוחקים מהם כ-50 מטרים, ושכל פעם יגש לבדיקה רק אחד לקריאת החייל. החיילים סירבו לעמוד קרוב לקהל, מחשש לביטחונם האישי.בשלב זה החייל שניהל את המחסום ניסה לנצל לחיוב את נוכחותנו, ואנו ניסינו לעזור לתקשר בין החיילים לפלסטינים, ולהסביר מה יש לעשות. כמובן שהשיטה לא עבדה, כי כל פעם שקראו לאדם אחד לעבור, התקדמו חמישה. צעקות. תחזרו אחורה. המחסום נסגר. וחוזר חלילה. כשמעבירים קודם כל את הנשים, הגברים נדחקים לסוף התור וזמן ההמתנה שלהם מאוד מתארך.הפלונטר נפתר רק בהתערבות קצין מת"ק בכיר, שעשה שני דברים פשוטים: העמיד שלושה חיילים במקביל לבדוק תעודות זהות, וויתר על מרחב הביטחון - החיילים עמדו בסמוך לקהל. בנוסף לכך הוא דיבר ערבית שוטפת, הפגין ביטחון עצמי וקור רוח. המחסום התרוקן תוך 20 דקות. ואנחנו הלכנו הביתה. מוסר השכל ואנקדוטה לסיום התרשמנו שחוסר ידיעת השפה הערבית והחוסר התמצאות (גיאוגרפית), וכן פחד מתמיד מפני התראות והתנהלות בוטה מצד החיילים, הם שיצרו השבת סיטואציה קשה מאוד במחסום ג'וברה.ונשאלת השאלה למה אין נציג מת"ק קבוע במחסום זה?ואנקדוטה: אשה נתנייתית הנשואה לבן טול כארם, באה למחסום לאסוף את ילדיה אשר שבו מחתונה בטול כארם. אנו פגשנו אותה לאחר שהמתינה כבר כשעתיים, כדי שתקבל את פרטיו האישיים של חייל אשר, לדבריה, קילל אותה, עלב בה וכינה אותה בוגדת. היא התכוונה להגיש נגדו תלונה.