בוקר

ג'וברה, יום א', 4.4.04, בוקר (לאחר חדירת המחבל לאבני חפץ) נעמי ק', פאני ה', אסתי צ' ( מדווחת) יש עוצר – אין מעבר !07:00 - שער הילדיםכ-70 ילדים מסתופפים ליד השער, האוטובוס טרם הגיע. דיברנו עם אבי (קצין מת"ק), שאמר שהאוטובוס עבר ב-06:45.דיברנו עם אלי, קצין מבצעים של המנהל האזרחי, שאמר שזה "מטופל". דיברנו גם עם שירלי הסמב"טית וגם היא אמרה שזה "מטופל ". במחסום, סמל נ' הבטיח שהוא "מטפל".נעמי דיברה עם עמיר (לא זוכרת מה תפקידו) וגם הוא "מטפל", מאוד משתדל לעזור ולהעביר את הילדים. דיברנו עם משרדו של אילן פז, אמרו שהם יודעים על הבעיה והיא, כמובן, "מטופלת".ניסינו את סא"ל תמיר, מח"ט אפרים – אי אפשר להשיגו. הפקידה מאוד מקווה ליצור איתו קשר ולהעביר לו את ההודעה. 07:15 במחסום ג'וברה שבעה מעוכבים. עוברת מכונית מאבני- חפץ, נוסעיה מטיחים בנו: "לא ידעתם שהורגים יהודים ? זה מה שאכפת לכם? חלאות! לא ייאמן!!!" לצעיר מטול-כארם הנשוי לערבייה מטייבה נלקחו התעודה והאישור. הוא ממתין כשעתיים, כמוהו גם שאר המעוכבים: תעודות הזהות ב"בדיקה" שעתיים ויותר.הבולדוזרים והטרקטורים עובדים במרץ. המחסום משנה את פניו. "הולך להיות פה משהו גדול! ".ארבעה אמבולנסים ממתינים – אין מעבר! הנהג מדבר עם הדס מרל"א שמנסה לעזור.מכיוון טול-כארם מגיע בעל עגלה שנראה שיכור, הוא מתחיל לצעוק ולהשתולל. לא ברור איך פתאום התלקחה האווירה, עצבנות היסטרית במחסום. מסתבר שהוא הרים אבן וניסה לזרוק על החיילים. האנשים מסביב מנסים להסביר שהוא שיכור, שישחררו אותו ויחזירו אותו לטול-כארם.אבל החיילים כפתו אותו, קשרו את עיניו , הושיבו אותו בכריעה על ברכיו בעמדת הבטון. הצוות הרפואי הפלסטיני שהיה במקום ניסה להושיט עזרה ולטפל בו, לתת לו לפחות כדור הרגעה. לא מאפשרים להם להתקרב. המראה קשה. האיש כבן 35-40, מייבב כילד, מתחנן לעזרה. לבסוף, לאחר שכנוע, רופא ואחות פלסטינים ניגשים לטפל בו. הם שטפו את פניו שנמלאו בוץ וטיפלו בו (שמו שמוא בידינו). התברר שהוא מוכר לכולם, גם לחיילים, שהוא מין שוטה הכפר. היה מאד נוגע ללב לראות את כל הפלסטינים שעמדו מסביב עם כל-כך הרבה אמפתיה וכבוד לאיש המסכן הזה. איש לא ליגלג ולא צחק, גם לא ריחם. פשוט ניסו לפעול ולעזור, תרגיל באנושיות. אותי זה מאד ריגש. ברקע המון צוותי אבטחה. מאבטחים את הדחפורים, הטרקטורים. כולם מאבטחים את כולם. מאבטחים את הכל ! איש לא עובר במחסום.גניקולוג מטול-כארם שעובד בבית-חולים בקלקיליה מוותר על יום עבודה מפאת הקשיים במחסום. חברו, רופא גם הוא, משתכנע שאין טעם להמיר את היום הזה בהמתנה