מיוחד

3 דוחות– תפיסת בית בכפר קוסין בנפת שכם אסתי צ', תמר ג', צילי ג' (מדווחת) דוח 1 ביום א', 21.3.04, בשעה 22:00, נכנסה לביתו של סמי יחידה צבאית מחטיבת שומרון, בפיקודו של המח"ט הראל כנפו. סמי לא היה בבית. החיילים הורו לאשתו ול-11 ילדיהם לפנות מייד את חפציהם מחדריהם, ולהעבירם מן הקומה העליונה של הבית אל הקומה התחתונה. בו-זמנית החלו החיילים להעביר את הציוד שלהם לקומה העליונה – נשקים, אפודים, קסדות. בן-לילה הפך הבית למחנה צבאי ולשטח צבאי סגור. מסביבו שקי חול, נגמ"שים וכלים צבאיים אחרים.הילדים ואמם עזבו את חדריהם בקומה העליונה המשופצת, וירדו לקומת הקרקע שעדיין אין בה מחיצות (קירות פנימיים) ולא רהיטים, לא אמבטיה ולא מים חמים. מעליהם החיילים הרעישו ודפקו, צעקו, התמקמו לשהייה בת שלושה חודשים. זה נקרא "נוהל תפיסת בית" וזה חוקי ע"פ החוק הצבאי. הסיבה – ביטחון. ביתו של סמי ממוקם במקום אסטרטגי מעל אחד ממחסומי "הכתר" של שכם. אין זו הפעם הראשונה שהצבא תופס את ביתו של סמי. הוא כבר נתפס לשלושה חודשים מאפריל עד יוני 2003. כל שלושה חודשים הצבא תופס בית אחר בכפר. הכל חוקי, ובתנאי שלבני הבית יש דיור חלופי. מה זה "חלופי" מבחינת הצבא? לא נאמר.כאשר פגשנו את סמי במת"ק שכם, בפברואר 2004, הוא סיפר שהוא חושש שהצבא ייכנס שוב לביתו. ואכן הוא נכנס. סמי טרם סיים לשלם על הנזקים שנגרמו לו מהפעם הקודמת. הוא מעריך את הנזק הקודם ב- 10,000 שקלים.ביום שישי בבוקר, 26.3.04, קיבלנו ממנו קריאה טלפונית בהולה. החיילים משתוללים כל ערב, עושים רעש, צועקים, מקללים, מלכלכים, יורקים. "מה אפשר לעשות, הם ילדים בני 18," אומר סמי על החיילים, אבל התנהגותם בלתי נסבלת. הם מפעילים תאורה חזקה כל הלילה. 24 שעות ביממה. לא מכבים את האור. שברו פנס. "אני גר אצלם, לא הם אצלי," הוא אומר. "תביאו את חברי הכנסת שלכם, שיראו מה הצבא עושה." זה היה יומיים לפני שחיסלו את השיח' יאסין, יום אחרי שילד העביר חגורת נפץ במחסום חווארה בעבור 100 שקלים (על פי מקורות צבאיים), שבוע אחרי שילד אחר העביר שם מטען עבור 5 שקלים (על פי אותם מקורות). שני הבנים הגדולים (22,24) נשלחו מהבית – שיהיה להם קל יותר, שלא יתחככו עם החיילים. "ההתנהגות של החיילים דוחפת את הילדים לעשות שטויות," הסביר סמי.כל הזמן חשבתי מה ילדי היו עושים לו תפסו להם את החדר וסילקו אותם. ומה אני הייתי עושה. המחשבה שנוגעים בדברים שלי בתוך החדר ודופקים מעלי בקומה העליונה מעבירה בי צמרמורת.הבן שלומד לבגרות לא מצליח ללמוד. האֵם סובלת מכאבי ראש מהדאגה והרעש. יש רגעים שבני המשפחה חוששים להיות בביתם. בדרך החוצה ובחצר, בכל מקום הם נתקלים בחיילים. הזעקנו את ראאד מנסור רמת"ק שכם. עוד באותו לילה הוא הגיע למקום. הוא מודע לסבל של המשפחה. הוא דיבר עם החיילים. "הם לא ממש מקשיבים לו," אומרת בתו של סמי. ראאד הגיע שלוש פעמים במהלך השבוע השני לתפיסת הבית. יידענו גם את הסמח"ט. העברנו את פרטי המקרה לדובר של רומן ברונפמן ולחברת הכנסת זהבה גלאון. הם בקשר עם משרד הביטחון. היום, יום שישי, 2.4.04, אמר לנו קצין ממת"ק שכם שיש החלטה לצאת מהבית תוך ימים. החלטה זו אושרה גם ע"י המח"ט הראל כנפו. היום נכנסו כוחות צה"ל במבצע רחב היקף לשכם לתפיסת מבוקשים. האם זה ישפיע על היציאה מהבית של סמי? החלטנו עם סמי לחכות עד יום רביעי. אם עד אז לא יצאו, נפנה הלאה, לדרגים הגבוהים יותר. נראה לנו שיש להעלות את הנוהל הברברי הזה בפני הפצ"ר. לא רק לגבי המקרה של סמי אלא באופן עקרוני. דוח 2 יום שישי 9.4.04, 22:30 טלפון מאסתי צ': החיילים יוצאים עכשיו מהבית של סמי. עד הבוקר הם פינו את "המחנה". בשבת המשפחה החזירה את חפציה ואת עצמה לקומה העליונה. דוח 3יום שבת 17.04.04 09:30-15:30 לאחר שהחיילים עזבו את ביתו של סמי בשבת שעברה ( 10.4.04), התאחדה המשפחה לתיקון הנזקים שהותירו אחריהם ובמהלך השבוע הבית נצבע מחדש. החלונות הוחזרו למקומם, והמדרגות תוקנו (ראו כתבתה של לילי גלילי, עיתון הארץ, 16.4.04.)כאשר סוף סוף הגענו – מיה ב', תמר ג', אסתי צ' וצילי ג' – אל הבית אודותיו שמענו כה רבות, הוא בהק ונצץ כאילו מעולם לא שהו בו כ-30 חיילים במשך שלושה שבועות.סמי, המתפרנס מניקוי בתים ומגדל 11 ילדים לתפארת, משקיע בביתו כל גרוש שהוא מרוויח. והנה החזיר את המצב לקדמותו: הבית נראה כמו ארמון. בכל זאת, הצבע הטרי לא מחק את הזיכרונות הקשים, ואת תחושת ההשפלה שבחדירה הגסה לתוך הבית.על כמה ממשקופי החלונות ניכרים שריטות קני הרובה שכיוונו החיילים אל מטרות נעלמות בנוף ההררי המרהיב שנשקף מהם. נותרו הזיכרונות הצורבים של הנגמ"שים שבכניסה; של הג'יפים שנכנסו אל הרחבה המטופחת שבפתח הבית, שמזרקה במרכזה ופרחים סביב לה; של סככת הגפן שנשברה מבלוקים שחייל זרק עליה מלמעלה; שלא הרשו לאחד הבנים לשתות מים ממכלית השתייה של החיילים; של החייל עם הכיפה שירק עליהם מלמעלה; של השתלטות על הכניסה הראשית של הבית ועל הקומה המהודרת; והעובדה שנדחקו בתוך ביתם ללא התראה לקומה התחתונה, שאין בה חשמל ולא מקלחת. במשך 20 יום הם שטפו עצמם בכיור, סבלו מהצעקות והרעש שעשו למעלה. "מה אפשר לעשות הם ילדים," אמר אז סמי על החיילים, "חלק מהם בטח לא רוצים להיות פה..."הוא אינו רוצה פיצויים (עדיין לא נפרעו חשבונות המים והחשמל). "מה שאני רוצה זה שלא יכנסו לכאן יותר, אני לא רוצה שעם אחר ישלוט בי." בני המשפחה שרדו את התקופה הקשה שעברו תחת רגלי הצבא, נצורים בביתם. אבל העצב והעלבון עדיין ניכרים היטב בעיני האם, המכינה עם שתי בנותיה הבכורות עלי גפן ממולאים. הבת הקטנה, תינוקת בת שנה, כבר הולכת. לרגליה נעליים בצבע תכלת המשמיעות ציוץ עם כל צעד שהיא עושה. התינוקת היא זיכרון מהלך לפלישה הקודמת של הצבא לבית משפחת עבד רבו: באותו ערב שהצבא פלש לביתם, לשלושה שבועות שהיו לשלושה חודשים, אחזו בה צירים והאם הובהלה לבית יולדות בשכם וילדה את הבת.איני יודעת מה מעליב או כואב יותר: היריקה של החייל, שלושת הבתים הריקים שטרם גמרו לשפצם שאליהם הצבא דווקא לא נכנס, או הפלישה אל הבית השכן, המכוסה רשת הסוואה צבאית ונגמ"ש בחצרו. זה הבית שהצבא נכנס אליו לשלושה חודשים לאחר שיצא מן הבית של סמי. ומה יהיה בעוד שלושה חודשים מהיום? שוב יפלשו לבית של מישהו בקוסין. ושוב ושוב.. "הכל כדי להגן עלי ועליך, להגן על העורף של מדינת ישראל מפני מחבלים המגיעים משכם". כן. והכל חוקי, לפי צה"ל. אל כפר קוסין ובחזרה אל קוסין הגענו בהליכה נמרצת ואסרטיבית אחרי שעברנו במחסום בית איבא וטיפסנו במעלה הכביש המוביל אל הכפר. אותו כביש מתפצל בהמשך וממשיך לכפר הנצור השני – צארה. בניגוד לאשת לוט, לא הסתכלנו לאחור, לא הבטנו ימינה או שמאלה, לא הפכנו לנציבות מלח ואיש מהחיילים לא מנע מאתנו לעלות בכביש המתפתל מעלה. בדרך עברנו בבית החרושת לביסקוויטים ושוקולד. עד לפני שנתיים עבדו במקום 60 פועלים. רק לפני שבועיים פתח בעל המקום את המפעל שכשל בגלל האינתיפאדה. כרגע הוא מעניק כ-10 מקומות עבודה ל-1500 תושבי כפר קוסין הסובלים מאבטלה מאז פרוץ האינתיפאדה. תושבי הכפר נצורים בכפרם, הם אינם יכולים לחזור אליו לאחר השעה שש בערב. מי שגילו מתחת ל- 35, יתקשה מאוד לעבור במחסום בית איבא. גם על מעבר יומיומי של תלמידים מערימים קשיים. עד לא מזמן נאלצו תושבי הכפר ללכת ברגל מרחק של כשלושה ק"מ, בשלג, בגשם או בשמש במעלה ההר. עכשיו יש טרנזיט ישנה המסיעה אותם אל המחסום וממנו. מי שהולך מסביב ונתפס, מעוכב במחסום לשעות ארוכות, ללא צל, שתייה או שירותים. ישנן שמועות שלוקחים שב"חים אל מאחורי מפעל האלומיניום וגם מכים אותם שם. בדרכנו חזרה ראינו עשרות אנשים מחכים במחסום משני הכיוונים. על הדרך המובילה לקוסן חיכו כ- 20 מעוכבים. מתוך צוות של עובדים רפואיים, נלקחה אחות לבדיקה ונמצא שתעודת העובד שלה מזויפת. בחור כבן 22 נתפס ובידו תעודת זהות פלסטינית מזויפת. (עד כמה גדול הייאוש אם מזייפים אפילו תעודות פלסטיניות?!).החיילים החזירו לאחור בחור צעיר, מורה. חיילים קרעו את אישור המעבר שלו לפני שלושה ימים ועכשיו לא נותנים לו להגיע לבדיקה רפואית בשכם. החיילים התייחסו אלינו כמו לאוויר. בכל זאת נמצא מי מהם שקרא לסג"מ נדב, שהגיע בזמן המנוחה שלו למחסום, ומייד השתנתה האווירה. הוא התחיל לטפל ולבדוק את המעוכבים ויכולנו לחוש שהבחור הזה, באופן יוצא דופן,באמת משתדל לעבוד בצורה עניינית. הלוויה באותו בוקר, שעה וחצי לפני שהגענו, עמד במחסום פלסטיני בן 44 , עו"ד מכפר קוסין, יחד עם אשתו. הרשו לו לעבור ואז הוא קיבל התקף לב ומת במקום. הוא היה חבר של סמי. את מסע ההלוויה, שיירה של מכוניות ובראשה אמבולנס של הסהר האדום, ראינו מגג ביתו של סמי. השיירה צפרה, התעקלה במעלה ההר, חלפה על פנינו ונכנסה לכפר לבית הקברות. סמי אומר שזה כנראה מכל הלחץ והסבל של המחסומים. נדב חשב שאין קשר בין התקף הלב והמחסום. הרי נתנו לו לעבור...