בוקר

ג'וברה, יום ג', 13.4.04, בוקר נוכחות: מיה מ', לירונה, מיקי פ', אלינוער (רשמה) 06:30 בשער 700(אירתח) - הכל שומם. נהג משאית בודד ישן במשאיתו העמוסה תפוחים ממג'דל שאמס.במחסום ג'וברה עצמו, כתר. רק מקרים רפואיים מורשים לעבור. המעבר אסור גם על סטודנטים ומרצים, שבדרך כלל ניתן להם לעבור. בטלפון לליטל במת"ק, ואח"כ לקמיל עצמו, נאמר לנו שזה לא כך וכי העניין יטופל. כשמגיע הנציג של המת"ק (בחור אדיב בעל רצון טוב בשם עמית), מסתבר שאכן יש הוראה זמנית שגם מרצים וסטודנטים לא עוברים כרגע.מגיע אדם ברכב עם נהג מג'בּע (נפת ג'נין) נסער ונרגש ומספר שאביו נפטר. למרבה הפלא הפצרותינו משכנעות את הסמל הקשוח, מפקד המחסום, לבדוק את המסמכים שלו ולהניח לו לעבור. גם שני בעלי אישורים חקלאיים למעבר לג'וברה עוברים לבסוף, וכך גם זוג קשיש עם ילדה חולה כבת חמש בזרועות הגבר, בדרכם לרופא בטול כרם. "ההצלחות" הצנועות שלנו משכיחות לרגע, למרבה האירוניה, את הסיטואציה כולה, את אלה שלא עוברים, את המקום הנורא הזה, גיהינום של אבק ורעש של כלים כבדים שמטפסים על ערימות חצץ תלולות - מראה סוריאליסטי מפחיד. אנחנו עומדות לפני השלטים האדומים האסורים למעבר ומשוחחות עם קבוצת פלסטינים, רובם מרצים וסטודנטים. זה ממש לא מוצא חן בעיני הסמל והוא ניגש, מלווה בסמל נוסף לא מזוהה, ומבקש, בעצם דורש, שנתרחק כמה עשרות מטרים. אנחנו מסכנות את עצמנו ואת החיילים. מישהו עוד ישלוף סכין. אנחנו מסבירות בנימוס שמותר לנו לעמוד כאן, אנחנו עומדות כאן חודשים רבים. כשאנחנו הולכות סוף-סוף הביתה מפטיר אחד החיילים "הגיע הזמן".