חווארה

בדרך נתקלים בפחות מחסומי פתע מאשר שבשבועות הקודמים. עזון ופונדוק משוחררי מחסומים ניידים. הגענו לחווארה מאוחר- 15:00– ומצאנו מעט מעוכבים ששוחררו בקצב סביר, למעט מעוכב בחווארה צפון שהובא כפות ומכוסה עיניים מהמת"ק הסמוך לחכות לטרמפ באדיבות השב"כ . לא נותנים לבני 16-35 לעבור לתוך שכם ומחוצה לה. רק בעלי אישורים מיוחדים. מקפידים על אי העברת סחורות במקום אלא מפנים למחסום אחר צפונית מזרחית, נכים או חולים לא זוכים ליחס מיוחד. 8 מוניות "מוחרמות" בחווארה צפון , ומס' דומה בדרום. בחווארה דרום. עופר נציג המת"ק, אדיב ומסייע לפעמים. בחווארה צפון נציג המת"ק, סגן איתמר, דובר ערבית, אדיב ומתחשב. מפקד המחסום – סגן ברוך- בחור ענייני , לא אטום, וכך גם הצוות שלו. ממלאים פקודות, אך במידת האנושיות האפשרית. הצלחנו לתרום לשחרור המוניות, סייענו לכמה מסורבים לעבור לחתונה משפחתית. נוסעים בואן של נ' בדרך לבית איבא להוריד את קבוצת בית איבא לפני שממשיכים לחווארה. בעזון אין מחסום בכניסה לכפר, ובפונדוק אין מחסום בכניסה או ביציאה. כשני קילומטר אחרי פונדוק – מחסום נייד – אוטובוס נעצר – נוסעיו מורדים נעמדים בטור עורפי לצד הדרך, החיילים עוברים אחד אחד על פני הנוסעים , לוקחים תעודות זהות, בודקים במהירות ומסמנים בתנועת יד לכיוון האוטובוס. כולם עוברים במהירות ועולים על האוטובוס. הם כנראה כבר עברו כמה מחסומים ו"נופו". היחס של החיילים אדיב וענייני. מעבר לכביש, מחסומון נייד, שם משחק חייל מהצוות כדורגל עם עצמו ועם ילד פלסטיני שכנראה זה הכדור שלו. אין מעוכבים ואין תור. הגבעות העגלגלות באופק טובלות בירק, הוד נוף קדומים, הכל נראה כמעט "טבעי ורגוע". לרגע נורא אחד נראה המחסום הישנוני בצומת כחלק מן הנוף. רק מראה עיני נוסעי האוטובוס המורדים ממנו כדי להיבדק בפעם המי יודע כמה באותו יום, חונכת אותנו לתוך האווירה המדכאת. בבית איבא אנחנו לוקחים טרמפ שתי בחורות צעירות העובדות כאחיות בבי"ח בשכם במחלקת ילדים. הן מספרות לנו כי מי שרוצה להגיע משכם לכפר אסירה שמניא, צריך להגיע לבית איבא, ומשם הוא יכול לנסוע רק עד דיר שרף. מדיר שרף צריכים בני הכפר ללכת ברגל!! במעלה ההר בינות סלעים, בורות ועליות קשות מנשוא, כדי להגיע לכפר. בדקנו את המקום בו נפסק הכביש, וראינו "שרות" של שני חמורים במקום לטובת העשירים. כשאנחנו היינו לא נשכרו שירותיהם של החמורים. למען האמת יש כניסה לכפר מכביש אספלט רגיל – אבל על הפלשתינאים נאסר להיכנס מכניסה זו –רק לספורים בעלי היתר מיוחד מותר – והסיבה לאיסור היא: שהכניסה לכפר היא ממש ממול הכניסה לשבי שומרון, בצומת מחסום שבי שומרון. אמנם שבי שומרון הוקמה בחטא "קצת" לאחר הכפר, אבל תושבי הכפר שקיים שם מאות שנים מנועים מלהשתמש בכניסה רגילה זו. עברנו בצארה – הכל נראה פתוח , בראש הגבעה בטונדות – החיילים על הצוק – כל כך בטוחים שאיש לא יעיז לעבור במקום שהודיעו לפלשתינים כי אסור להם לעבור. החידוש הוא כביש אספלט מהצומת לכיוון הכפר במעלה הגבעה. אין יוצא ואין בא. חווארה דרום שנים שלושה מעוכבים ששוחררו מעט מאוחר יותר. עופר קצין המת"ק מתפקד בתקן של בודק – שלושה חבר'ה לבושים חגיגית מבקשים את עזרתנו – אחותו של אחד מהם מתחתנת בשכם הערב ושני האחרים הם בני דודים שלה – אין מתירים להם לעבור כי הם בין גילאי – 16-35. אנו מביאים את עניינם בצורה אוהדת בפני עופר – לאחר תחקור וסיכום עימם כי למחרת בבוקר יוציאו אישור מהמת"ק לפני החזרה הביתה, הורשו להשתתף בשמחה – יחי! לעומת זאת צעירים אחרים שרק רצו להגיע הביתה לשכם לא הורשו לעבור למרות כל מאמצינו, משום שהיו בטווח עשרים השנה הקריטיות 16-35, ולא היה להם תסריך. בביישנות הם הודו כי הם יצאו לחפש עבודה כי אין מה לאכול, וכי אין להם את הכסף [כמה עשרות שקלים] לשלם עבור הטיפול בבקשה לתסריך. עופר מודיע להם כי לא יוכלו לעבור. הם מתחננים ואומרים כי אין להם איפה לישון ומה לאכול, הוא אינו משנה את רוע הגזרה, ושולח אותם למת"ק. לאחר 10 דקות הם חוזרים מהמת"ק ואומרים כי המת"ק "סגור". עופר אומר אה, אבל לא משנה את הדין. אני משום מה חושבת כי הם מפחדים להגיע למת"ק גם משום שהם יודעים כי הם צפויים שם ללחצים שונים ומשונים אם יגישו את הבקשה. אבל אין ספק כי אין להם את הכסף, זה הרבה כסף בעולמם, ולדעתי הדרישה לתשלום היא לא מעט חוצפה ועזות מצח. גם מונעים מהם את חופש התנועה הטבעי, ואם הם נלחצים כלכלית עד כדי כך שהם מוכנים לבקש רשות מן האדונים לנוע, הם צריכים לשלם כסף שאין להם, על הבקשה שלא מבטיחה בשום צורה את קבלת האישור. חווארה צפון: מעט עוברים, ההליך מהיר ויעיל דרך כלל. כל גבר בגילאי 16-35 המגיע למחסום מעוכב עד לבדיקת שב"כ. אלה ללא תסריך, לא עוברים. המבוגרים והנשים עוברים בדרך כלל במהירות, נציג המת"ק, סגן איתמר, דובר ערבית, אדיב ומתחשב מפקד המחסום – ברוך- ענייני ואפילו קשוב. פ'(שם מלא, ופרטיו המלאים בידנו), מעוכב כפות ידיים ומכוסה עיניים יושב על האבן בבור המעוכבים. הוא נראה קטנטן וצנום. עמו בבור המעוכבים עוד כחמישה בחורים בגילאים הקריטיים. בחור אחד מספר לנו כי הוא עובד עירית שכם ועובר כל יום, והיום עיכבו אותו, הוא לא יודע למה. לאחר כמה דקות חולף במחסום מכיוון שכם, בחור עבה לבוש ספורטיבי מערבי, מתבונן במהירות, תוך כדי מעבר מהיר, לאחר אישור, לראות מי במעוכבים, ממשיך ללכת, וחוזר לאחור לאחר כמה עשרות צעדים, כאילו כבש את הפחד. הוא פונה אליי ואומר לי כי הוא עובד בבי"ח בשכם וכי אחיו של הבחור המעוכב שהוא עובד עירית שכם, נפטר לפני עשר דקות בבי"ח בשכם לאחר שנפצע מירי חיילים לפני יומיים. ייתכן כי בגלל זה ביקשו לעכב את שחרורו. האירוניה הצינית היא שהעונש של אבדן בן משפחה בידי חיילי צהל הוא כפול. לא זו בלבד שאיבדת את היקר לך, אלא השב"כ משוכנע כי זה הופך אותך לנושא פצצות פוטנציאלי, וכך נשללת ממך כתוצאה מכך יכולת התנועה, אתה וכל אחיך מאבדים את יכולת הפרנסה וכו'. כל הרוג פלשתיני מידינו, מוביל להרס המשפחה , גם על ידינו. אני פונה לחיילים ומספרת להם כי אחיו נפטר לפני דקות אחדות וכי הבחור עדיין אינו יודע, ויהיה זה רק אנושי להתיר לו להמשיך בדרכו לבית המשפחה במהירות האפשרית, כדי שיוכל להשתתף בהלוויה שהוא עדיין לא יודע על קיומה. מפקד המחסום נעתר, כי בין כה וכה מסתבר שהבחור עבר את הבדיקה של מס' הזהות, אבל "ביקשו" להשהות אותו עוד במחסום. הבחור יוצא מהמחסום, ואני אומרת לו שילך הביתה קודם.ניגש אליי נהג מונית ומראה לי שמונה מוניות החונות בשטח המחסום ואומר לי כי המונית שלו "הוחרמה" לשבוע לפני יומיים, משום ש"התקרב" מידי למחסום. הפעולה אינה חוקית כמובן, כפי שהודו כל הגורמים בצה"ל אבל היא נמשכת כל העת במחסומים. אני הולכת לדבר עם עופר הנמצא בחווארה דרום . בסבלנות לא אופיינית לי אני משתרכת אחריו ממקום למקום , מנסה לדבר על ליבו כי מדובר בפרנסת משפחות שלמות וכו'. לאחר שאני עוברת עמו כמה וכמה חוויות שחלקן מתואר לעיל, הוא הולך לדבר עם מישהו וכשאני מתקרבת אליהם , הם מקדימים אותי ואומרים לי – בסדר, בסדר , משחררים אותם. שמחה וטובת לב אני אומרת להם," אז אתה בא איתי עכשיו לכיוון צפון?" עונה לי הבחור, "איזה כיוון צפון, חשבתי שאת מתכוונת למוניות שמוחרמות כאן!" טוב, עזרתי לשחרר כאלה שלא ביקשו, ועכשיו הלכתי להתחיל את המסע מתחילתו בחווארה צפון, כי הסתבר לי שאין קשר בין המחסומים בעניין זה. חייל בחווארה דרום ששומע את חילופי הדברים, מתגאה כי הוא זה שהחרים שתי מוניות בחווארה צפון שניסו "לדרוס אותו". כשהוא רואה את פניי המתעוותות בחצי הומור מוכיח, הוא אומר לי: "את לא מאמינה לי? " אני עונה לו כי קצת קשה להאמין, שהרי אם הנהג באמת היה מנסה לדרוס הוא לא היה משוחרר הביתה, ולא היו מסתפקים בשבוע החרמה לא חוקית. החייל הזכור לי מדיון לא סימפטי במחסום צארה לפני כחודש וחצי אומר לי " אני זוכר אותך, את היית קרבית, נכון?" מסתבר כי זכרונותינו אחד מהשני היו שונים. אני עוברת לחווארה צפון , כובשת את הכעס העולה בי לנוכח העובדה כי ילד בן 19 ילדותי ומפנטז המשחק את תפקידו בכוחנות ואדנות, מסוגל למוטט את מטה לחמם של עשרות נפשות הנשענות על המוניות ה"מוחרמות" במעשה בלתי חוקי, ואיש לא מפריע לו לעשות זאת או מעיר לו. אני כובשת את זעמי כי אני יודעת שאחרת לא אסייע לשחרור המוניות. בחווארה צפון, אני עוברת לשוחח עם מפקד המחסום. אני מסבירה לו כי המעשה בלתי חוקי, אבל נניח לזה : אני פונה לרגש האנושי ואומרת לו כי גם כך כולם נורא עניים, ואין להן אוכל, כל מונית שהוא משבית לוקחת אוכל מפיהם של ילדים נשים וכו'. האם הוא חושב שזה עונש מידתי לכך שנהג התקרב מידי לקו שהם קבעו כקו עצירה לפני המחסום? לאחר כמה פעמים שאני נשרכת אחריו ומדברת על ליבו בשקט, בנוסח לעיל, הוא אומר לי בנוכחות אילנה, "שמעתי, ואני אחשוב על זה" לאחר כמחצית השעה, אני רואה אותו ניגש לנהגים שדיברו איתי קודם ונותן להם ניירות חתומים לבוא לקחת את המכוניות מחר , כלומר ב31.3.04 ב12.00 . הנהג שדיבר איתי בהתחלה, מאושר, אומר לי תודה תודה תודה. אני מושיטה לו כרטיס ביקור שלי, ואומרת לו כי אם יהיו בעיות מחר, שיתקשר אלי. הוא לא צלצל, כנראה הכל שוחררו- ניצחון קטן. בינתיים המעוכב שלנו מכוסה העיניים וכפות הידיים אינו מוכן לקחת מידינו לא תפוח ולא סוכריות ולא מסטיק ולא שתייה. הוא כבר כמה שעות במקום. אנחנו מבחינות כי ידיו אדומות ונפוחות מעצירת הדם בידיו. אנו מבקשות מהחיילים שמבקשים אישור ממפקד המחסום, לרפות את האזיקונים כדי שלא יחתכו בבשרו. הם נענים. הבחור אומר שקר לו – נ' הולך לואן ומביא סוודרים משק בגדים שהבאתי מפינוי הפסח של ארונות הבית למסירה, למי שרוצה. בדרך יש לנ' לקוחות רבים שלוקחים בגדים [את היתר, סוכם, כי הוא נותן ל"חלונות" - לפלשתינים ברפיח] אנחנו מבקשים להלביש את הבחור בסוודר, ומקבלים אישור. ליד הבחור נותרו עתה רק חבריו. שני חברים שלא משים ממנו. הם מקווים כי ישתחרר משום ששניהם עברו הליך דומה, ושוחררו לבסוף. השמש יורדת על חווארה, הם מסייעים לו ללבוש את הסוודר כאשר החיילים מתירים אותו לצורך כך. השארותם במקום דורשת אומץ לא קטן כאשר הם יודעים כי הוא מחכה לשב"כ וכי הם עצמם בגיל הקריטי וחברים שלו, אבל הם מוכיחים נאמנות, שלנו היה נראה שקצת נשחקה בקרב האוכלוסייה הפלשתינית בכלל. אילנה לקחה את מספר הטלפון שהיא חשבה שהוא שלו- אבל הסתבר מאוחר יותר שהוא של משפחתו. משפחתו לא שמעה ממנו ולא שמעה כי נעצר, אלא מאיתנו. מאוחר יותר התברר כי הבחור לא שוחרר, אלא המוקד להגנת הפרט שאילנה התקשרה אליהם כדי שיסייעו, מצאו את הבחור בקדומים עצור ע"י השב"כ. המוקד הודיע כי זה מה שהוא יכול לעשות. הוא לא יכול לספק ייצוג משפטי והציעו שנפנה את המשפחה לצלב האדום. מוכרחים לדבר בישיבת Org קרובה בעניין הייצוג המשפטי לפלשתינים. מי שלא מיוצג, מצבו בסכנה הרבה יותר גדולה. העובדה הנוראית היא כי אנשים יכולים להיעלם כמו הבחור הזה, והמשפחה לא מקבלת הודעה כי הבחור נעצר. הם צריכים להתחיל לחפש אותו. זו הגרלת לוטו מחושבת אם ימצאו אותו ותוך כמה זמן. נכון שיש בסה"כ כשבועיים בחוק למנוע ממנו מפגש עם עורך דין, אבל אין שבועיים אפשרות חוקית להימנע למלהודיע למשפחה. זה עניין חוקתי בסיסי מימי המגנה כרטא- ההביאס קורפוס. בתום המשמרות, בדרך בחזרה דפנה מזמינה את כולם לפלאפל בפונדוק, אני משוחחת עם בעלי חנויות – הם מספרים לי שהמצב גרוע- הם אומרים כי ההרגשה היא שכל יום גרוע מקודמו וטוב יותר מזה שיבוא אחריו. אמנם טעמתי רק קציצה, אבל הפלאפל מעולה!פסח שמח ככל שנוכל לכולנו, ואני מציעה לספר לילדים בפסח זה על מאבקים שונים לשחרור מעבדות לחרות.עדה ר