א-ראם, קלנדיה

שתפו:
Facebook Twitter Whatsapp Email
צופות ומדווחות: 
תמר פ., פיליס ו.
28/03/2004
|
אחה"צ

הגענו ל-א ראם ב-14:00. יחידת המג"ב, בפיקודו של איגור, לא קבלה את פנינו במאור פנים והוא השמיע באוזנינו שוב ושוב את הטענה שעלינו לעמוד במרחק של יותר מ-10 מ' מהמחסום. אבל התעקשותנו הפסיקה את ניסיונותיו לסלק אותנו. היה תור של כ-20 עד 30 הולכי רגל שנבדק ע"י חייל אחד ותור לא גדול של מכוניות. בקצה הדרומי של המחסום המתין אמבולנס לאשור מעבר. בתוכו ישב אב עם בתו הקטנה, בת השנתיים, בזרועותיו כשעינה חבושה. הם רצו להגיע לבי"ח סט. ג'ון אבל לא היו בידיהם האישורים המתאימים. נראה לנו שהחיילים טפלו במקרה בעצלתיים, כולל גם חיים, נציג המת"ק. (כאשר אלה העירה לאיגור שמדובר בילדה קטנה הוא ענה, "אבל היא בסה"כ פלשתינאית.") טלפנו לדליה בסה שדברה עם האב ועם חיים ותוך 5 דקות הרשו להם להמשיך לירושלים במונית. כאשר סיימנו לטפל במקרה הנ"ל ניגש אלינו איש מבוגר ובקש את עזרתנו באיתור תעודת הזהות של בנו שהוחרם ונאבד לפני כמה ימים. טלפנו ליעקב ששמו נמסר באחד מפרסומי הרשת כאחראי על איתור ת.ז. התברר שהאיש אכן עוזר אבל רק עם תעודות של הרשות ולא בקשר לתעודות כחולות. מסרנו לאב את כרטיס המוקד ואחלנו לו הצלחה.

המשכנו לקלנדיה, לשם הגענו ב-15:30. פגשנו את מיכאל, מפקד המחסום, שהתנהג בנימוס והסביר שלא חלו שינויים בהוראות (תושבים מהאזור עד גיל 15 ומעל גיל 35 עוברים בלי תסריך). היה מעט מאד לחץ במחסום, שני התורים של הולכי הרגל היו קצרים, הנשים לא המתינו בכלל והגברים פחות מ-10 דקות. תור המכוניות לעומת זאת הסתרך לאטו ונהגים התלוננו שהם המתינו למעלה משעה. בקשנו ממיכאל להפריש עוד בודק לרכבים כדי להחיש את הטיפול אבל הוא התעלם מהצעותינו. לא הגיעו מעוכביםinfo-icon מהמחצבה עד 17:00 בערך, אז הגיעו שני בחורים. החיילים הושיבו אותם על הגבעה ליד הפילבוקס, שם גדרו שקע קטן עם רשת הסוואה (כדי להסתירם מעינינו?), והורו להם לחשוב על מעשיהם (מדיניות חינוך מחדש?). עוד חידוש בקלנדיה הוא מתיחת גדר תיל בקצה הצפוני של רחבת המחסום עם פתח צר בלבד להולכי רגל בדרכם לרמאללה.בדרכנו חזרה ל-א ראם עצרנו להתאושש אצל ג'אפר. לקוח במקום סיפר שהיחידה החדשה שמאיישת את מחסום א ראם מקשה מאד על המעבר. ובאמת כאשר שבנו למחסום מצאנו שתור הולכי הרגל כבר מנה כ-60 עד 70 איש שהתקשו בתנאי המחסום לעמוד בסדר המופתי הנדרש ע"י מפקד המחסום:נתחם קוו דמיוני ע"י החיילים שמאחוריו היה על הפלשתינאים לעמוד בתור מסודר, כל מי שכף רגלו עברה את הקו, אם משום שנדחף ע"י אלו שמאחוריו או מפני שמיהר, נענש ונשלח לסוף התור. כאשר כמה אנשים עברו את התור בו זמנית, נסגר המחסום והחיילים המתינו כמו מורים קפדנים ש"הילדים הסוררים" יחזרו למוטב. כאשר שאלנו על תנאי המעבר, סיפר המפקד שמחסום א ראם כעת עושה בידוק של 100%. פרטיו של כל עובר מוקלדים למסוף יד ונבדקים במחשב. החיילים ספרו שהמחשב איטי למדי ולוקח לו כחצי דקה לבדיקה, כך שהתור מתארך. יש רק תור אחד צפוף לגברים, נשים וילדים. על המדרכה מעבר למחסום ישבו 25 מעוכבים שהורדו מאוטובוסים או נתפסו באזור בית חנינה, שם שהו באופן לא חוקי. גם הם וגם החיילים אשרו שהם מחכים כבר שעתיים. בנוסף נתפסו 2 בנות בגיל 18 שרצו להגיע ליריחו. טלפנו פעמיים למוקד ההומניטרי ויובל הבטיח לטפל בשחרורם. על הבנות התעקשנו (תמר התבדחה עם החייל המטפל שלא נעזוב את המחסום בלעדיהן – והפלא ופלא הוא שחרר אותן תוך 10 דקות).מאד בלטה לעינינו הגישה ה"חינוכית" הננקטת ע"י החיילים כאשר הם מטילים על התושבים לחשוב על מעשיהם ולתקן את דרכיהם. הטיפול בבקשות מותנה בהתנהגות רצויה לחיילים. יש משהו מאד צורם ומשפיל בגישה הזו. (אולם היא מלווה בגישה יותר מנומסת ופחות בוטה מצד הכובש. לראשונה שמענו שמזמינים נבדקים להתקדם לבדיקה באמירת "תפדל" ".)