ג'וברה (כפריאת)

צופות: 
עדי, רחלי, דיצה, גלילה, נתליה
23/03/2004
|
אחה"צ

יום שאחרי ההתנקשות באחמד יאסין. סגרinfo-icon כללי. חמסין 14:30 המחסום שקט. אין מעבר מכוניות פלשתיניות, יש תנועה של הולכי רגל בודדים. נראה שרוב המגיעים למחסום מורשים לעבור, אבל מעטים מגיעים. תנועת המתנחלים בכביש הראשי רגילה.כשהגענו היו במחסום 7 מעוכביםinfo-icon. הם מחכים מתשע בבוקר, בשמש, עם גישה למים אבל בלי אוכל. לא ברור מהחיילים למה בדיקת התעודות שלהם מתארכת כל כך. התקשרנו לקמיל במת"ק, שבדק וחזר גם הוא בלי הסבר. "ככה זה, אני לא אלוהים". עדי התקשרה בעניינם למוקד של הצבא. מתנחלת שעברה במחסום אמרה שחלפה בדרך על פני שני ילדים עם שקים, בדרכם חזרה מישראל, והציעה לנו לאסוף אותם כי הם מיובשים. רחלי הקפיצה אותם עד המחסום. אחד החיילים הכיר אותם וביקש: "אל תעזרו להם עוד, הם תמיד בורחים לישראל". הילדים הצטרפו לקבוצת המעוכבים.ליד העמדה חיכו שלושה מעוכבים נוספים. שניים מהם ישראלים מטייבה והשלישי, אם הבנתי נכון, תושב השטחים שלדברי החיילים ניסה להיכנס לישראל ללא אישור במכונית של הישראלים. בגלל זה שלושתם מעוכבים. לאחד הישראלים אין תעודת זהות. החיילים טוענים שרק המשטרה יכולה לבדוק ולשחרר אותם. הם קראו לה כבר בבוקר, אבל אחרי שבע שעות המשטרה עדיין לא כאן. >br>אחד הישראלים המעוכבים פנה בתסכול לחייל בעמדה: שבע שעות אני זרוק פה!חייל: אני זרוק פה איתך.ישראלי: אבל זאת העבודה שלך. לי יש עבודה אחרת.15:10 הגיעו שני שוטרים ממשטרת טייבה. אחד מהם עשה מאמצים מיוחדים לפתור בעיות במחסום. הוא שיחרר את שני הישראלים מטייבה – שכנראה הכירו אותו אישית והזעיקו אותו למחסום – שיחרר גם את הפלשתינאי שנסע איתם, ועזר לאשה מקלנסואה, שבעלה וילדיה בטול-כרם, לעבור למרות הסתייגות החיילים. השוטר מסר לנו את שמו ואמר שאפשר לקרוא לו במקרים שמעורבים בהם תושבי טייבה.15:30 ישראלית מנתניה הגיעה למחסום עם שני בניה. אביהם, בעלה, הוא פלסטיני מכפר ליד טול-כרם, שבדרך כלל גר איתם בנתניה אבל לפני כמה שבועות נכנס לשטחים לבקר את משפחתו ומאז הוא לא מורשה לחזור לישראל. הילדים התגעגעו אליו וביקשו לנסוע אליו לכפר. כמה דקות אחר כך הופיע האבא מכיוון טול כרם והבנים, בני 14 ו-10, קפצו עליו. מתברר שההורים הגישו בקשה לאיחוד משפחות כבר בשנת 1995, אבל האישור עדיין לא התקבל. הם מחלקים את זמנם בין נתניה לבית ליד טול-כרם אבל לדברי האבא, מאז הגדר קשה לו הרבה יותר להיכנס לישראל והוא מנסה לא להסתנן, מחשש שייתפס וייפגע. החיילים במחסום (וגם אנחנו) היו מרותקים לסיפור של המשפחה הזאת. אחד מהם התקשה להאמין שהאבא באמת פלסטיני בעוד הילדים נראים "ממש רגילים". חייל אחר ניסה לשכנע את האם לא לשלוח אותם לשטחים כי מסוכן שם. היא צחקה ואמרה ש"זה הבית שלהם. איך יכול להיות מסוכן לילדים להיות עם אבא שלהם?"הסוף היה מפתיע: קצין שהגיע למחסום התעדכן בעניינים והחליט לאפשר לאבא לחזור עם אשתו והילדים לנתניה. הם נסעו. הפננו את תשומת לבו של הקצין גם למעוכבים מתשע בבוקר. זה לקח עוד קרוב לשעה, אבל ברבע לחמש, אחרי שמונה שעות המתנה, נגמרה ה"בדיקה" והם שוחררו. עזבנו את המחסום.בדרך הביתה עברנו בשער ארתח, שהיה סגור ונטוש.