חווארה

מחסום חווארה, שבת, 20 במרץ משקיפות: עמליה ו', חוה ה', שרה א'עוד מתחנת הדלק של עלי התקשרנו לאחד הנהגים שהמוניות שלהם הוחרמו בשבת שעברה במחסום סאלם. המוניות הוחזרו להם כפי שהובטח, אתמול (יום ששי). המחסום בצומת תפוח מאויש בחיילים. כמעט ואין הולכי רגל אבל כ-20 מכוניות מחכות בתור.המראה הראשון בחלק הדרומי של מחסום חווארה (מחסום הכניסה לשכם) היה קשה מאוד. המוני אנשים מחכים, צפופים זה לזה, תור של מכוניות ומשאיות ולמעלה מ-50 מעוכבים. ספרנו 7 חיילים (חלק מהם אינם בודקים או מעבירים אלא עוסקים באבטחה, כלומר ניצבים כשנשקם מכוון אל התור). בלגן וצעקות והרגשה של כמעט איבוד שליטה. רוב הטלפונים שהתקשרנו אליהם לא עונים בשבת וזו בעיה קשה. בסופו של דבר הדס מרל"א והתורנית של המוקד עזרו לנו להגיע למת"ק שכם ואז באמת התחיל להתארגן איזה סדר בבלגן.בשל תפיסת הילד מוחמד קורעאן עם מטען חבלה בתרמילו במחסום חווארה (זה מה שהצבא טוען) וגם כנראה בשל התרעות רבות, הוקשחו מאד נוהלי המעבר.כשליש מן המבקשים לעבור בגילאי 35-16 הוחזרו כלעומת שבאו.אוניברסיטת אל-נג'אח מתואמת עם שלטונות הצבא והסטודנטים שלה יכולים לעבור במחסום, אבל תלמידים מבתי ספר ומכללות אחרים אינם מורשים לעבור. לא הצלחנו לעמוד על מידת העקביות בהוראה שציטט באזני חייל ש"בשבתות משאיות לא יכולות להיכנס לשכם", או "בשבתות אין פריקת סחורה בשכם". לא ברור גם מתי נקבעה תקנה נאורה זו. חלק מן המשאיות נשלחו עם מטענן למחסום "גב אל גב" אבל יותר מאוחר משאיות הורשו לעבור. לא היתה שום בעיה עם אמבולנסים או עם זקנים ונכים.איש זקן ואשתו נגשו לחייל הבודק במחסום. החייל פתח את תעודת הזהות ובתוכה היה שטר של 100 שקל. הוא סגר את התעודה, החזיר אותה לבעליה, הורה לו בידו להמשיך בדרכו ואמר: תיקח את הכסף. אני לא צריך את השוחד שלך. קשה מכולן היא בעיית המעוכבים. כמה מעשרות המעוכבים שחיכו במורדות המחסום (אינזֶל לתחת! אינזל לתחת!! יאללה, יאללה!!) התפרצו בכעס וצעקו על החיילים. ולרגעים היה נדמה שהם קרובים לאיבוד שליטה. גם ניסיונותינו להרגיע את הרוחות נתקלו בזעם גדול. חלק מן המעוכבים חיכו שם כעונש או כפעולה חינוכית משום שניסו לעקוף את המחסום להתקדם שלא בתורם בדרכים שונות, או משום שצעקו או התריסו בפני החיילים. שניים או שלושה מעוכבים כרעו על ברכיהם וידיהם אזוקות מאחורי גבם. אחד, עקשן במיוחד, הובל על ידי שני חיילים חמושים לפאת השדה ל"שיחה".בחלק הצפוני של המחסום (זה שבו עוברים היוצאים משכם) חיכו שתי ערביות אזרחיות ישראל, האחת תושבת ירושלים והשנייה בדואית מרהט. שתיהן עם פעוטות בנות כשנתיים. הירושלמית חיכתה כמעט חמש שעות עד שתסתיים בדיקת השב"כ בעניינה והיתה קרובה לדמעות. שתיהן אמרו לנו כי לא נתקלו בשום קושי במעבר אל תוך שכם אבל ביציאה משם עצרו אותן החיילים בחשד שעברו על החוק בכניסתן לעיר. בסופו של דבר, ואחרי דיבורים וטלפונים ומאמצים כנים שעשו מפקד המחסום וקצין המת"ק, שוחררו השתיים יחד עם עוד רבים אחרים.המפקד אמר לנו בכנות כי השב"כ עובד לאט מאד ("הם לא ממהרים שם") וכי גם הוא כבר העיר על כך כמה פעמים.בסוף המשמרת נטבע מושג בלתי ייאמן: חיילים בצד הדרומי של המחסום סיפרו לנו כי בפי הפלסטינים נקרא המחסום בשם "מחסום הרחמים" לציון התנהגותם הרחמנית של החיילים בו. לעניין זה אני יכולה להעיר כי אכן רוב החיילים מבצעים את המלאכה האכזרית הזו באיפוק ומתוך הבנה כי יש להם עניין עם בני אדם.מצד שני – הכל יחסי.