א-ראם, קלנדיה
הערב ערב חג למחסום-ווטש. "בכל עצב יהיה מותר".
א-ראם: עם בואנו עושים בחופשיות סבוב פרסה טרנזיט ומכוניות פרטיות. בשובנו ניצב שם שוטר מג"ב שעוצר בצעקות נהג מונית עם מספר צהוב שניסה לעשות את הסיבוב. הטרנזיטים לא מנסים כלל לעבור. אנחנו תוהות אם ההנחיות פשוט לא מולאו קודם לכן או שהן תלויות בשרירות החלטתו של מפקד המחסום. באמצע הכביש בין המחסום לצומת א-ראם מתפתל קו הפרדה: מחסומי בטון צמודים לזה לזה ואחריהם שורת לוחות בטון בגובה מטר וחצי, מונחים אופקית במקום המיועד להם. אנחנו מעריכות: הכשרת הלבבות לחומה הגבוהה שתוקם שם.
קלנדיה: ב-15:00 מופיעה קבוצת הילדים בפעם הראשונה. הם מטפסים על הגבעה, חוצים את הגדר וחלקם מגיעים עד למסלול ולטרנזיטים הספורים החונים בו וזורקים אבנים. החיילים לא מגיעים והנערים נעלמים. כחצי שעה לאחר מכן נשמעות יריות ממערב, מרחק כמאתיים מטרים מהמחסום.ב-16:00 מופיעים שוב הנערים, מטפסים, חוזרים, מגלגלים צמיג במורד הגבעה. הפעם מופיע ג'יפ ואחריו עוד אחד. הילדים זורקים אבנים, החיילים יורים לעברם כדורי גומי, רימון הלם ואש חיה (באוויר כנראה), הילדים ממשיכים בלא לפחד כלל. בכניסה למחנה עובר אורח מושיט לנו שני קליעים: גלילי גומי שחורים בקוטר של סנטימטר וחצי שעוטפים גליל מתכת. הם פגעו בקיר שלידו הוא עבר, נהדפו ממנו וטסו בין רגליו. אחד הסבלים מביא כדור אחר, כבד יותר, עשוי גולת מתכת מצופה שכבת גומי דקה. הוא מספר שלא מזמן פגע גם רימון גז בעגלה שלו, אז הוא נעל אותה במחסן והלך הביתה. הילדים, הוא אומר, עובדים בשוק מחנה יהודה עד לפני הצהריים ואז מתחילים להשתעמם במחנה. "שיעשו להם גן ילדים בגבעה," הוא מציע. בינתיים הילדים ירדו מהגבעה ומתערבבים בקהל הנוסעים והעוברים סמוך למחסום, מחכים לג'יפ שיגיע. הג'יפ פונה דווקא בכיוון ההפוך. שני מסעי ציד באזור המחצבה מסתיימים בלא כלום, ושורה של פועלים מסתכלת בגיחוך על טור החיילים המצוידים שחולפים מטרים ספורים מהנערים זורקי האבנים, שנחים עכשיו, ונכנסים ברובים שלופים והליכה ברווזית דרוכה לשטח המחסום, האזרחי כל כך בעצם.