בית לחם (300)

מחסום בית לחם 300: הגענו בסביבות 6:30. במקום לא היו עדיין כמעט כלי רכב, אך הולכי רגל כבר עמדו בתור בסככה ממתינים למעבר וכן כ-23 מעוכבים ישבו מול הקיר בשורה. במקום נערכו חילופי משמרות, ולכן לא היה ברור בדיוק מי הוא מפקד המחסום אליו ניתן לפנות בבקשה להקל על המעוכבים או להתחשב בהם ולשאול על הסיבה לעיכוב של הולכי הרגל ושל הפעילות בכלל. רק בשעה 7:00 או 7:10 בערך המחסום החל ממש לפעול, ואז ראינו שמרחיקים את הממתינים אל הקצה הרחוק של סככת ההמתנה בתור, וחלק גדול מהם נשלח בכלל אחורה. בהדרגה קיבלנו הסברים לא-רשמיים (עדיין לא היה ברור מי מפקד המחסום והיכן הוא מתחבא) שעדיין יש סגר כלשהוא. בטלפון לחמ"ל של מת"ק עציון גילינו שמשמעות הסגר היא שבעלי אישורים יכולים לעבור, חוץ מסוחרים ופועלים. לא ראינו שום התייחסות אל המעוכבים. ניסיונות שלנו לבקש לתת להם מים או לברר כיצד מתקדמת בדיקת התעודות שלהם זכו להתעלמות ברמות שונות של אדישות או בוז. נסענו לאזור אל-חאדר בערך ב-7:40 וחזרנו בסביבות 8:00.כשחזרנו היו במחסום בית לחם למעלה מ-40 מעוכבים; חלקם עדיין מהבוקר. אחד מהם היה מבוגר ונשען על קילשון כמקל הליכה, ואחד היה נמוך במיוחד ונראה כנער; את הנשים כנראה שיחררו במהירות. הגענו חזרה בדיוק כשהם קיבלו הוראה לעמוד ולהסתובב אל הקיר. במקום נכח זוהר, קמב"צ פלוגת העוטף של מג"ב (שלושה "פלאפלים"). הוא ענה לנו באדיבות וגם סייע במקרה ספציפי של איתור והחזרת תעודות לשלוש סטודנטיות תושבות בית צפאפה שרצו לעבור לבית לחם (לא אושר, אבל התעודות חזרו) אבל לא קידם ממשית את הטיפול במעוכבים. להפך – הוא הצדיק במאה אחוז את ההוראה של דותן להפנות אותם אל הקיר כדי שלא ירגלו אחרי פעילות המחסום, ולדבריו, בסמכותו כקצין להאריך את משך עיכובם מעל שלוש שעות בהתאם לצרכי חוקר השב"כ (והוא העריך ש"את מי שעוד לא שיחררו, סימן שהחוקר שב"כ רוצה אותו"). ההישג היחיד בעניינם היה שנתנו לנו בהתחלה למלא להם בקבוק מים בברזיה, ולדבר איתם באותה הזדמנות כדי להסביר שהם רשאים לשלוח אחד מביניהם שימלא אותו שוב. השארנו הודעות "בהמשכים" לרל"א ולבצלם ולקראת עזיבתנו את המקום עדכנו גם את המוקד להגנת הפרט. לפני שעזבנו שחררו שתי קבוצות של 3-5 מעוכבים בכל אחת ונותרו למעלה מ-35. חלקם כבר ישבו בשמש שלוש שעות ויותר.במהלך המשמרת (שלנו, ושלהם) גילינו שמפקד המחסום הוא יואב, שהגיע מעט אחרינו למקום, ושהוא נמצא בתצפית מהמגדל ולכן אי אפשר היה לגשת אליו או לדבר איתו בכלל. אנחנו חושבות שזה קשור לנוכחות שלנו. אזור אל חאדר: באל-חאדר עצמה לא ראינו צבא או מג"ב בכלל. במקום חנו מוניות בצורה מסודרת ואנשים הגיעו אליהן. ליד הפניה לחוסאן-בתיר עמד ג'יפ צבא עם שלושה מילואימניקים. ניגשנו לשאול אם יש סגר בחוסאן ואיזה בדיוק, והם ענו בנימוס שאנחנו צריכות לשאול את המח"ט. מאוחר יותר שמעתי ברדיו שפוצצו שם מטען חבלה גדול – אולי זו הסיבה. במחסום המנהרות בדרך חזרה לא ראינו מעוכבים, וגם לא בלחץ של סביבות השעה 7:40.