א-ראם, קלנדיה

במחסום א-ראם (א-דאחיה)

תור לא גדול של הולכי רגל מצפון. כשהתקרבנו ניגש מפקד המחסום לחייל שבדק את התעודות ולחש משהו באוזנו כששניהם פוזלים לעברנו. אפשר היה להרגיש מיד בשינוי טון הדיבור של החייל שנעשה אדיב ביותר. הילדים הקטנים עברו לפני התור ללא בדיקה והמעבר היה מהיר גם למבוגרים, כולם למעשה עם תעודות כחולות. לעומת זאת היה תור המכוניות ארוך ואטי ביותר (לפחות 30 מכוניות). במסלול המרכזי בכביש עברו מכוניות מעטות (כנראה VIP , כך לפחות אמרה החיילת שבדקה אותם).

קלנדיה

התור היה ארוך כרגיל, אבל המעבר סדיר. החיילים הם מן המשטרה הצבאית ומחיל הנדסה. מפקד המחסום מתן היה אדיב לפלשתינאים וגם אלינו. הבודקים עבדו לפי הספר, הקפידו על תור מסודר ושיגשו אליהם אחד אחד, כך שהמעבר ארך כרבע שעה לפחות. רוב העוברים עם תעודות כחולות. נראה שרק מעטים עם תעודות אחרות מנסים לעבור. נשים עם ילדים עברו מן הצד. קצין מבוגר, מתנדב מקו התפר, היה נלהב ומתנשא (גם על החיילים) ודיבר בגסות אל רוני כשנסתה לשאול אותו משהו. תור המכוניות היה גם הוא אטי אך מסודר. היה מעוכב אחד,בחור צעיר שהיה בדרכו משכם לחברון עם תעודה כתומה ללא אישור שנלקחה לבדיקה.עברנו אל הצפון ודברנו עם שנים מן הנהגים(?) הקבועים שם. שאלנו אותם אם אי אפשר לשכנע את הילדים לא לזרוק אבנים. אחד מהם סיפר שהם מנסים אבל ללא הצלחה, הם טענו שאלה ילדים שאינם הולכים לבית ספר וזריקת האבנים היא המשחק שלהם. עוד הם מדברים והיריות התחילו, התקדמנו לכוון היורים. היה שם ג'יפ עם חיילים שנראו נלהבים לירות. הם ירו באויר וכשהתקרבנו כעסו גם עלינו, אך עלו על הג'יפ והסתלקו. נשארנו שם לדבר עם בעלי החנויות ואז עבר אחד הנערים שזרקו את האבנים ועל פניו הבעת נצחון. הריטואל הקבוע נמשך משני הצדדים.כשחזרנו למחסום ונסינו לעבור מן הצד הורה לנו החייל לעמוד בתור כמו כולם, "משם לא עוברים". אנחנו לקחנו זאת בקלות, זה לא קורה לנו כל יום, אבל למי שעובר כך יום יום זאת הרגשה קשה, וזה ניכר על פני האנשים. מפתיע איך הם מקבלים זאת בשלוה יחסית. כשעזבנו עדיין לא נתקבלה תשובת השב"כ על התעודה של המעוכב (למעלה משעה).