אל ח'דר, מת"ק חברון שטח שיפוט ותיאור

צופות: 
צילי וחיה
01/01/2004
|
בוקר

09:30-16:45

יציאה מירושלים: 09:00 חזרה: 16:50: קור אימים

בראש הר המת"ק [הר מנוח] 10:00-15:00: זמן מת"קinfo-icon, הפסקת צהריים:13:00-14:20. אין איש - מת"ק נטוש 1600: מפגש עם חיילי הנח"ל באל ח'דר עד שהגיע האוטובוס

16:30: שיחה עם אלכס רמת"ק חברון -בעניין חולה הלב, מפנה לחמ"ל,

16:45: טלפון לחמ"ל: "אין קצין תורן, אסף הלך, הסגן אושרי בישיבה - להתקשר בשש. הרבה גזרות - מקרה מדגים י' הוא פלסטיני צעיר, אב ל-4 ילדים הגר באזור חברון. הוא מפרנס את משפחתו באהבה וכבוד - כנהג מונית. יש לו מרצדס ישנה וצהובה שעל אפה מתנוססת נוצת טווס. גם הוא כרבים אחרים בגדה, ולמרות שהוא נכה - "מנוע שב"כinfo-icon". כתוצאה מכך עליו לעבור "אבחון ביטחוני" בכל פעם שברצונו לבקש היתר מעבר באחד מהמחסומים הפנימיים. עליו לנסוע למת"ק חברון, להגיש את בקשתו ולנמקה, לחכות מספר ימים, לחזור למת"ק ולראות אם בקשתו אושרה. כל זאת כדי לקבל טיפול רפואי בביה"ח בבית לחם, בתוך הגדה. כדי להגיע מביתו לבית החולים עליו לעבור דרך מחסום עציון. שם הוא צריך להציג את האישור. הוא אינו מקבל אישור מעבר למונית שלו, מהיותו מנוע שב"כ, ולכן הוא נוסע באוטובוס ה"מורשה" מחברון לבית לחם. י' זקוק לטיפול רפואי מדי חודש. כל פעם הוא מקבל אישור מעבר למחסום עציון האישור תקף ליום אחד בלבד.היות וכביש 60 ממחסום עציון צפונה הוא כביש ליהודים בלבד, י' אינו רשאי לנסוע לכיוון בית לחם. כל פרנסתו תלויה בנוסעים מאזור חברון. בנוסף לקשיים בקבלת אישור המעבר, י' קיבל צו הריסה על בנייה לא חוקית, כאשר ניסה להרחיב את ביתו. עד כה, גרה המשפחה בחדר אחד בלבד. בינתיים, בעזרת עו"ד, הוקפא צו ההריסה.

מת"ק חברון 

מת"ק חברון משרת כ-500,000 איש [כדאי להשוות את מספרי תושבי האזור מול מספר הפניות למת"ק]. לפי נתוני המנהל האזרחי [מכתב המנהל לבצלם]. לפי נתונים אלו הגיעו עד ספטמבר שנה זו, 2003, 6213 פניות בלבד אל דלפק המת"ק. לא ברור אם הפניות טופלו בכלל. מת"ק חברון ממוקם בדרום העיר חברון - אל ח'ליל. הוא משרת, לדברי הפלסטינים, את כל אזור נפת חברון המכונה "חברון הגדולה" - כלומר העיר, העיירות והכפרים שסובבים אותה ממחסום עציון בצפון, עד הקו הירוק במערב, עד הקו הירוק בדרום ועד בקעת ים המלח ממזרח. מבין העיירות והכפרים הגדולים הסובבים את חברון העיר נמצאים: בני נעים ממזרח, בית אומר, אל ערוב, א-שויוח', חלחול, חארס, נובא, בית אולא, תרקומיא, ובית כאחיל מצפון; אידנא, דורא, בית עווא ממערב, אל פוואר, חארסה, דהרייה, יטא, סמוע מדרום. האזור מבותר ע"י שני כבישי אפרטהייד {ליהודים בלבד} : כביש 60, החוצה בין חברון העיר וכל אזור בני נעים ממזרח, ובהמשך מפריד הכביש בין חברון דרום ודורא לבין כל אזור יטא וסמוע בדרום. ממזרח למערב חוצה כביש 35 ומפריד בין אזור חלחול, בית אומר ותרקומיא מצפון לבין כל אזור הדרום. הכבישים "מרופדים" לצידיהם במכשולי מעבר - תלוליות עפר, קוביות בטון ומכשולים אחרים המונעים מהפלסטינים לחצות את כבישי האפרטהייד. המחסומים המאויישים מחסום ראס אל ג'ורא מצפון, היה סגור 3 שנים והפריד בין חברון וחלחול עד לפני זמן קצר. עכשיו המעבר חופשי. המחסומים תרקומיא, בית עווא, ושימא מכתרים את האזור ממערב ודרום ומונעים מעבר לתוך שטח ישראל. המחסומים הפנימיים בתוך חברון מפרידים בין העיר להתנחלות קריית ארבע וההתנחלות הפנימית בתוך חברון ובין השטח שבשליטה ישראלית לבין השטח שנמצא [כאילו] בשליטה פלסטינית.[H1 H2 ]. מדרום מכתרת את האזור רצועת התנחלויות מסיבית המפרידה אותו מהשטח הישראלי. ההתנחלויות בתוך חברון ובקריית ארבע תקועות כעצם בגרון בלב האוכלוסייה הפלסטינית. הכבישים היהודיים חותכים את האזור לגושים נפרדים ומפרים את הרצף הטבעי של מרקם החיים באזור. עד שנפתח לפני כחודש המעבר מחלחול לחברון לא היה קשר בין האזור הצפוני של חלחול לחברון ולמת"ק שבדרומה. המעבר, נדמה לי, היה אפשרי רק ברגל.

תאור הסביבה הפיזית של המת"ק - נתק בין הכובש לנכבש. המת"ק עצמו ממוקם בבסיס צבאי על קו התפר בין אזור H1-H2 ושטח ישראל, בהר מנוח. הגישה הישראלית למת"ק היא מכביש 60. הגישה הפלסטינית למת"ק היא מתוך חברון. כך נוצר מצב מוזר שאין קשר בין הבסיס ומפקדי המת"ק לבין הקהל הגדול שהם משרתים. להוציא את חמשת החלונות המשוריינים של הדלפקים, דרכם יכול צד אחד להביט {ולא לשמוע} על משנהו. אלו 2 פלנטות נפרדות. לחיילים אסור לצאת לשטח הפלסטיני והם נצורים מאחורי גדרות ושערי ברזל, ולפלסטינים אין אפשרות חדירה לתוך המנהל אלא במקרים נדירים ביותר בהם השב"כ העלום פותח את שער הברזל ומזמין מי מהם לחקירה. כאשר באים מהכיוון הפלסטיני, מגיעים למרומי הר הצופה לעבר דרום חברון. במורדותיו, בין מרבדי בתים ומבנים, אפשר לראות מרחוק את מערת המכפלה. מחנים את האוטו מחוץ למתחם הבסיס המגודר. בפנים, כאשר עוברים את השער הפתוח, יש רחבה גדולה עם מבנים טרומיים ואסבסטונים. מעבר להם גדר. לא רואים את הבסיס. רק 3 מגדלי שמירה מרמזים על קיומו. ברחבה פזורים ספסלי פלסטיק. אפשר לשבת עם הגב לבסיס ולצפות צפונה אל נוף המרהיב. זה כמובן, אם אתה עומד בקור העז של המקום הפרוץ לרוחות גם כאשר השמש זורחת. הבסיס עצמו וכל מה שמאחוריו מוסתר מהעין. כאילו לא קיים. יש כל מיני מבנים. הראשון הוא קפטריה-מסעדה ובתוכו גם משרד עם מכונת צילום. שם אפשר לתת לחברה הפלסטינית המתפעלת להדפיס לך את הבקשה לאישור בעברית. הם אחראיים לכל הרישום של הבקשות. אפשר גם לקנות את הבולים לבקשה לאישור המגנטי. נראה שזה מין שרות "פסאודו" תאום קישור פלסטיני בסגנון של פקידות מקומית [במשטר קולוניאלי], שיש לה גם זיכיון על המסעדה. בקצה המתחם יש "שרוולinfo-icon"- גגון ארוך מאסבסט שלאורכו סדורים כסאות וקצהו מוביל למדרגות המובילות לכניסה לבסיס מהצד הפלסטיני. זה הש.ג. מי שהולך לשב"כ מחכה שם. השב"כ אמור להיות מאחורי שער הברזל והסורג המסתובב. יש שם גם בוטקה קטנה אך נטושה. תור ארוך של אנשים מחכה שם מהבוקר. הם מוזמנים לשב"כ. הבעיה שאף אחד לא יודע אם יש באמת מישהו כזה- שב"כ. כי השער לא נפתח. אז אנשים יושבים שעות, מוזמנים עם פתק קטן לאותו יום. ומחכים. בסוף היום, אם השער לא יפתח, הם יחזרו לאשנב הכרטיסים המגנטיים ויתנו להם זימון ליום אחר. "חדר" קבלת הקהל נמצא מאחורי הקפטריה/משרד. עולים כמה מדרגות, מגיעים לאסבסטון שהוא חדר המתנה ואז נכנסים לחדר {אסבסט} שמהקיר הפנימי שלו ניבטים אליך 5 חלונות - כמו 5 עיניים - שמאחוריהם יושב או לא יושב החייל פקיד הקבלה. האשנבים האילמים האשנבים, ששופצו לאחרונה, עשויים מזכוכית משוריינת ועבה כמו חלונות ענקיים של אנייה - עבים מאד, אטומים, מחוזקים בעוצמה לקיר. פגז לא יכול לחדור בעדם. כנראה שגם זה אמצעי מגון בתגובה לפגוע שהיה בטולכרם. הפעם אין אינטרקום שלא עובד כמו בעציון. הפעם יש עולם הדממה. החיילים שמאחורי הזכוכית עושים רושם שהם בתוך אקוואריום. עושים תנועות שפתיים, מה שמחזק את התחושה שהם דגים, אבל למרות שאתה יודע שהם מדברים לא שומעים כלום. לפני כל חלון, כמו במת"ק עציון, כמו בתור לקולנוע, יש ברזלים המסדרים את התור אל הקופה. מגיע תורך, בחלון שלך, אתה רוצה להתקרב לשמוע, אבל 3 שורות ברזלים מרוחקים כ-60 ס"מ חוסמים אותך ומונעים ממך להתקרב. את המסמכים אתה מעביר לפקיד, כאשר אתה גוחן מעבר למחסום הברזל, דרך חריץ דק דק, שבתחתית החלון. הפקיד, במידה ויש אחד, לא מרים את הראש, משרבט משהו על טופס הבקשה שהגשת ומחזיר לך אותו דרך החריץ. אתה לא מבין את השרבוט, יש שם משהו עם תאריך לעוד 3 ימים. אתה רוצה לדעת: מה? למה" מתי? איפה? מה קורה בכלל? אז עושים תנועות פנטומימה. זה לא עוזר. הפקיד כבר הסתובב בכסא שלו והוא רכון על המחשב על הטלפון או שהוא מדבר עם מישהו וגבו אליך. זה שאחריך בתור, עושה סימנים לפקיד למשוך את תשומת לבו. אתה נפלט החוצה מהתור, מתוסכל, הבקשה שהגשת בידך, עליה משורבט תאריך. אתה מניח שעליך להגיע שוב בתאריך זה. אתה בא שוב בתאריך הכתוב. שוב אותה פרוצדורה. תאריך חדש. שוב אתה לא מבין כלום. רוב האנשים שפגשנו עברו את ההתעללות המשפילה הזו לא פעם ולא פעמיים. לבוא שוב ושוב ושוב. כך מבלים את הזמן במת"ק חברון. פגשנו אנשים שכבר 3 שנים מבלים כך את זמנם. אולי הפעם הזאת יתרצה הקפטין. כבשאר המתקים יש 5 אשנבים. הפעם, 2 מהם מיועדים לקבלת הכרטיס המגנטי, 2 להגשת בקשות לאישורי מעבר ואחד משרת את המשטרה- לחידוש רשיון רכב. את הקנסות משלמים בבנק. קהל ואיוש הדלפקים כ20 איש המתינו בתור לדלפקים. רובם לקבלת הכרטיס המגנטי. הדלפק של המשטרה לא היה מאויש. בתחילה היה חייל אחד בדלפק ההיתרים, אח"כ, היו שניים. מדי פעם אתה רואה מאחורה קצין, הוא מדבר עם החייל המטפל, הוא עוזב את המקום, יוצא מתחום הראייה שלך ונבלע לעולם אחר. אין דרך לתקשר אתו. יש סדרן, שעובד כנראה עם "החברה" הפלסטינית המתפעלת את המקום. זמני פתיחה הדלפקים אמורים להיות פתוחים משעה 8:30-17:00. אנשים באים השכם בבוקר לתפוס תור. כמה פלסטינים סיפרו שישנו במקום בלילה "לתפוס" תור. בשעה 13:00 המת"ק "מתעלף". באחת, נעלמים הפקידים המטפלים - הלכו לאכול ארוחת הצהרים. זמן חזרה משוער- 14:00 עד 14:30, תלוי בנסיבות. למה אנשים ממתינים מלבד ענייני המשטרה, הפלסטינים מבקשים שלושה דברים: כרטיס מגנטיinfo-icon, אישור מעבר בכתר [במחסומים הפנימיים], אישור כניסה לישראל. קבלת הכרטיס המגנטי [תקף לשנה] מוכיחה שאתה "נקי" מבחינת השב"כ ואינך נמצא על רשימת "מנועי מעבר"-  [הרשימה השחורה]. טופס הבקשה לכרטיס מבוייל במחיר של 38 שקלים וה"פקידים" הפלסטינים ממלאים אותו בשבילך. מגישים את הטופס בדלפק הכרטיסים המגנטיים. מזמנים אותך לבוא בזמן אחר. אתה מגיע ובמקרים רבים שולחים אותך לשב"כ כפי שתואר.היתרי כניסה לישראל והיתרי מעבר בכתר "הם על בסיס כרטיס מגנטי" בצרוף מסמכים המנמקים את בקשתך: אם לצרכים רפואיים, צרכי פרנסה, לימודים, או דברים אחרים. אם אין לך כרטיס מגנטי [אפילו אתה במצב רפואי חמור] שולחים אותך לשב"כ, גם כאשר מדובר בטיפול רפואי בתוך השטחים, כלומר מעבר בכתר. אישור יציאה לירדן- ניתן כנראה במשורה. אין אישורי מעבר לעזה בכלל. מעדויות הפלסטינים עולה שמירב הפניות של הסוחרים נענות.פניות של פועלים המבקשים לעבוד בישראל או בהתנחלויות מועברות לטיפול מת"ק עציון. נאמר לנו שמדובר באלפי בקשות. לך ובוא ולך ובוא- מנועי שב"כ התחושה הכללית היא של חוסר אונים מוחלט. רוב האנשים שנתקלנו בהם במת"ק חברון באו עם בקשות לקבלת הכרטיסים המגנטיים.רוב רובם נמצאים במצב המתנה מזה זמן רב. הכרטיס הקודם נשלל מהם כאשר באו לחדש אותו כשפקע תוקפו. בפנייה לחלון המטפל בכרטיסי המגנט נמסר להם שהם צריכים ללכת לבדיקה אצל השב"כ. הם מקבלים זימון על פתק לבוא בתאריך מסוים לשער השב"כ. הם מגיעים אבל השב"כ לא פותח, או אם הוא פותח הוא אומר להם לחזור לדלפק האישורים כפי שתואר כבר. כל האנשים האלו אמרו והדגישו שאין להם שום מעורבות "בבעיות ביטחוניות", הם בעלי עבר "נקי". הם לא מבינים למה הם נמצאים ברשימת השב"כ. הם יודעים שלא עשו כלום. כולם אמרו שהם רוצים לפגוש את השב"כ ל"טהר" את שמם. אך השב"כ לא נפגש אתם, למרות שהם באים למקום פעם אחר פעם. קיים נתק בין החייל ה"מטפל" לקהל הפונים. אין תקשורת. היחס הוא מבזה ומשפיל. כאילו אתה לא קיים. מאיינים אותך. לא מסבירים כלום. שולחים בלך ובוא. בזמנו קבלנו הסבר לגבי רשימת השב"כ מאחד הקצינים. הוא אמר שלעיתים אדם מוצא עצמו ללא עוול בכפו ברשימה רק משום שהוא קשור בדרך כלשהי עם מישהו שהשב"כ מחפש. אם כך אנו עדות לתופעה של ענישה קולקטיבית רחבה המוסתרת מהעין הישראלית, תופעה שיש לחשוף אותה ולתת לה פרסום. כמו בשאר תחומי מדיניות ההתעללות הבירוקרטית, קיים שיתוף פעולה "פורה" בין גורמי הביטחון, קרי השב"כ, לבין "הזרוע המבצעת" שלהם והיא המנהל האזרחי. בשטח שמענו מהחיילים שאין להם שום קשר עם השב"כ. עוצמתו של השב"כ לחרוץ גורלות ללא פיקוח, ללא ידיעת הציבור הישראלי, בהעדר כל הליך שיפוטי, הופך את המשטר בישראל למשטר אפל. עוד יותר מעצבן זה השקר שהמנהל האזרחי מייצר. הוא "מלבין" את אפלת הטרור של השב"כ במבנה ארגוני "שכאילו" יש גוף המטפל בצרכים האזרחיים של הפלסטינים. הטעיות אלו הן מכוונות, שיטתיות ובאות ממשרד הביטחון ומשרד ראש הממשלה שהשב"כ מסונף לו. ראינו את השימוש הציני שנעשה במילה היתר שפרושה בפועל הוא - אסור. ראינו את המבנה הפיזי והמבנה הארגוני של המנהל האזרחיהבנויים כך שהפלסטינים לא יוכלו לנהל את חייהם.