ג'וברה (כפריאת)

שתפו:
Facebook Twitter Whatsapp Email
מקום או מחסום: 
צופות ומדווחות: 
לירונה, מיה מ', מיקי פ', רותי כ', אלינוער
03/03/2004
|
בוקר

ב- 06:50 נפתח שער הילדים (לפני הזמן!) נראה שהתלונות החוזרות ונשנות שלנו עבדו, בעניין הזה לפחות. אינשאללה. באירתח (שער 700) המצב גרוע ביותר. הגברים יצאו (קצת מוקדם יותר מבשבוע שעבר, אבל עדיין באיחור רב). הם מתלוננים קשות שהאישורים שלהם תקפים מחמש בבוקר עד ארבע וחצי אחה"צ, ואת השער פותחים רק בשש וחצי במקרה הטוב. הם יוצאים מג'נין והכפרים בשלוש לפנות בוקר. הם מפסידים אינסוף שעות עבודה, מיום עבודה של עשר שעות נשארות ארבע, וממשכורת שהיתה פעם נאה לא נשאר להם כמעט כסף. משמונים ש"ח ליום, נניח, אחרי ניכוי הנסיעות דרך טייבה לקדימה, לפרדס-חנה, נשארים כעשרים. היציאה איטית להחריד, כי דרך השער הזה יוצאים כל הפועלים, גם מג'נין והסביבה, ומדובר באלפי גברים. בבקעה ובברטעה אין יותר יציאה, והמצב פשוט בלתי-אנושי. אצל הנשים המצב גרוע עוד יותר. הן עדיין לא יצאו (בשבע וחצי), כי הן "השתוללו" והסמ"ר האחראי נתן להן עונש: לא לצאת היום לעבודה. הסמ"ר מציג את עצמו כ"מי שמוכן לעזור יותר מכל חייל אחר בצבא". אנחנו מנסות לדבר על לבו, ואז הוא מסביר פתאום שגם אין בודקות, ואי-אפשר לתת לנשים לצאת. הבודקות הן חיילות מהמשטרה הצבאית, שכמו שנוכחנו בעבר, מאחרות באופן כרוני. טלפון לקמיל מאשר "שהנשים השתוללו, בניגוד לגברים". השתוללו, כלומר חטפו עצבים, צעקו וכנראה טלטלו את השערים. מדובר בכחמש-מאות פועלות בסך-הכל. באמצע השיחה עם קמיל, הנשים מתחילות פתאום לצאת. הסמ"ר ש"הכי רוצה לעזור" באמת עזר. ואז מופיע הרכב עם הממצדיקיות, ונאמר להן שכבר אין בהן צורך. לשאלותינו הן עונות בגסות. בנושא הזה (הלחץ, האיחור, הטרטור הנורא, לא הגסות של השוטרות) חייבים לטפל טיפול שורש, וננסה לברר איך.במחסום ג'בארה החיילים משתדלים כמיטב יכולתם להיות בסדר, אבל "היו התרעות" ולכן יוצאים אחד-אחד, עומדים מרחוק, התרגולת המוכרת, והכל הולך לאט, לאט, כל-כך לאט. אחרי המשמרת שתינו תה בקיוסק עם הבעלים (בן שבעים וחמש), אשתו, ואחיינית נחמדה מטייבה. הם מספרים שבאו והציעו להם לקנות את הבית, לא מהצבא, אבל לא ברור מי. מארבע בבוקר ועד שהגענו, הוא עשה עשרה שקלים בסך-הכל. מה יכולנו לומר?