אבו דיס (הפשפש)

צופות: 
עדנה ק, ורדה, אורה א, צילי ג רשמה : צילי ג
22/01/2004
|
אחה"צ

מת"קinfo-icon אבו דיס  12:00-16:00, פגישה עם סאלח באדר: הנזק שנגרם לפלסטינים מהשכונות המזרח ירושלמיות - כתוצאה מבניית החומה. הרשימה השחורה של השב"כ - רשימת "מנועי מעבר": בעיות עם משרד הפנים - אי איחוד משפחות מת"ק פלסטיני אבו דיס- פגישה עם סאלח באדרבעיות עם המשטרה הכחולה - דוחות במחסומים סאלח באדר הוא ראש המת"ק הפלסטיני באבו-דיס. בדו"חות הקודמים על מת"ק אבו-דיס תיארנו את מיקומו של המת"ק הפלסטיני, תפקידו ויחסיו עם המת"ק הישראלי הסגור בראשותו של רפי אמסלם במעלה אדומים. תארנו את חוסר האונים של סאלח באדר ושל האכלוסייה שבטיפולו המונה כ50,000- איש משלושת השכונות המזרח ירושלמיות : אבו-דיס, סוואחרה ועזרייה, מול המת"ק הסגור. הבאנו שני מקרים מזעזעים של אבות שאינם מקבלים היתרים לקחת את ילדיהם לטיפול רפואי חיוני בתוך ירושלים, או לבקר את הילדים הנמצאים מעבר לחומה בבית חולים מזרח ירושלמי. הסברנו גם את התלות ההכרחית בין השכונות המזרח ירושלמיות הללו אל השכונות המזרח ירושלמיות שמעבר לחומה בצד הישראלי. הסברנו את הסיבוכים הבלתי אפשריים שהחומה יוצרת גם מבחינת הפגיעה הקטלנית במרקם החיים ואפשרויות הפרנסה וקבלת השירותים הרפואיים והמוניציפליים וגם מבחינת המעמד החוקי של אוכלוסייה שלחלקה ת.ז. כחולות ולחלקה ת.ז. "שטחים. הפגישה עם סאלח באדר הרחיבה את התמונה המתארת את בעיית ניהול החיים בצל החומה. והנה דבריו:" לשלוש השכונות המזרח ירושלמיות יש בעיה מיוחדת והיא החומה. אין לתושבים כביש גישה לגאלי לירושלים. עד ה7.10.04 עוד אפשר היה לעבור ב"פישפש". החיים הפכו בלתי נסבלים מאז סגירת ה"פישפש", [ ה"פישפש" = פתח מעבר צר שנפתח בחומה הישנה שגובהה היה 2.40, במקטע של שכונת עזרייה, ע"י מפקד מחוז ירושלים מיכי לוי, ושימש אופציה יחידה למעבר רגלי לתושבים ממזרח לחומה למערבה]. לאחר שנסגר הפישפש, אנשים עברו כגנבים בלילה, טיפסו על החומה, עברו באופן לא אנושי את החומה הישנה. הדרך היחידה להגיע היום מצד אחד של החומה לצד השני היא דרך מעלה אדומים, לחכות במחסום א-זעיים ולהמשיך משם לגבעה הצרפתית, לנסוע בכביש מס 1, לעלות להר הזיתים ולרדת חזרה לקצה המערבי [בצד הישראלי], של השכונות אבו-דיס ועזרייה. סבוב כזה ייקח לכל הפחות 40 דקות, [שעתיים וחצי אם מעכבים אותך במחסום], ויעלה במוניות השונות שצריך לקחת 5 שקלים לכיוון אחד, לעומת 2 שקלים כאשר הפישפש היה פתוח. מחסום אזעיים הוא מחסום של השפלה וגזענות ואין לו שום שימוש ביטחוני: המעבר במחסום אזעיים הוא רק לבעלי תעודות שטחים עם היתרי כניסה לישראל, [ללא רכב], ולפלסטינים בעלי תעודות כחולות [עם רכב ישראלי]. אבל המחסום סגור לפלסטינים בשעות שבין 07:00 -09:00. נותנים לרכבים הרבים המגיעים ממעלה אדומים לנסוע ללא הפרעה. כל בוקר, הרכבים של היהודים עוברים לירושלים, ולרכבים הפלסטינים נותנים לחכות במחסום. בשעה 09:00, [אחרי שהתנועה המרכזית של מעלה אדומים עברה], המחסום נפתח, והפלסטינים עוברים, ללא בדיקה כלל או בבדיקה שטחית בלבד. זה לא ביטחון- זה גזענות. נאמר לנו שבעתיד יבנו הישראלים כביש תת קרקעי לפלסטינים כך שאנשי מעלה אדומים לא יראו אותנו בדרכם לעבודה. הקשר של השכונות עם העיר שמעבר לחומהלמרות הקושי, הגישה הזו, דרך מחסום א-זעיים לירושלים, חיונית לתושבי 3 השכונות גם אם היא מאריכה את הדרך. אנחנו לא צריכים היתרי כניסה לישראל, אנחנו כן צריכים גישה למזרח העיר. אנחנו פרבר של ירושלים ותלויים בה. מתוך 50,000 תושבי השכונות, כ"א צריך לפחות פעם בשבוע להגיע לעיר. רק לשליש מהתושבים נושאים תעודות כחולות. לכן, אנשים מתחמקים ועוברים מסביב, משפיל ככל שזה יהיה. [עד עכשיו התושבים מטפסים על החומה הישנה במקטעים בהם לא הוחלפה בחדשה. 8 מטר]. באזור הזה אנחנו תלויים בבית החולים מקאסד [ הנמצא בצד הישראלי של מזרח העיר]. צריך ללכת לרופא שיניים, לקנות בגדים, ללכת לבית ספר או לעבודה - דברי שגרה ויום יום. ההכרח להגיע לירושלים בא לידי ביטוי גם דרך איום השלטונות הישראליים להחרים לבעלי התעודות הכחולות היושבים מזרחה לחומה את תעודותיהם אם לא ישלחו את ילדיהם ללמוד בחלק הישראלי של מזרח ירושלים. [לא חס וחלילה בחלק היהודי שלה]. לדוגמה: רבים מתושבי אבו- דיס היו מעונינים לשלוח את ילדיהם ל"מכון הערבי"- "מאהד אל ערב", הנמצא דווקא באבו-דיס. זהו בי'ס תיכוני פרטי בעל יוקרה ש 100% אחוזים מתלמידיו עוברים את בחינות הבגרות בהצטיינות. בגלל האיום שיאבדו את תעודותיהם הכחולות, תושבי אבו דיס שולחים את הילדים לצד השני של החומה ומוותרים על ביה"ס שבשכונתם. בין שני צדי החומה יש רבים עם קשרי משפחה והחומה מנתקת ביניהם. החומה לא תמנע מפלסטיני אחד לבקר את קרוב משפחתו החולה הנמצא בצד הישראלי. החומה החדשה לא תעזור לישראלים. אי אפשר לנתק צד אחד של העיר מהצד השני. כאשר תושלם החומה הגבוהה - יהיו פיגועים של אנשים שירצו לעבור ולא יוכלו. יש ציבור פלסטיני רחב ב3 השכונות שאינו מעורב באינתיפאדה. כאשר תושלם החומה הציבור הזה יהיה מאד מעורב בגלל פגיעת החומה. המאבק יתגבר ואנו נגן על המקום שלנו. לאחר סיום בניית החומה, יש חשש רציני שברבות הזמן, ישראל תסגור את שלוש השכונות בגדרות גם מהכיוון הדרומי, המזרחי והצפוני שלהן. {תוכנית שרון ליצירת מובלעות פלסטיניות בשטח ישראלי- הערה של צילי]. רואים כבר את הצבא מודד בשטח. האזור שלנו יהיה סגור מ4 צדדים בגדרות תוך 4-5 שנים. בתחילה ישימו חמישה שערי מעבר, אז יהיו 4, אחכ' 3, ובסוף אחד בלבד. השער הראשון [של המובלעת] - יהיה בשיח סעד [סוואחרה], השני יהיה בגבול עם ג'בל מוכבר, השלישי יהיה באזעיים ויכלול מעבר מכוניות, הרביעי יהיה באבו דיס והאחרון בואדי נאר, [בקונטיינר]. האחרון שיישאר פתוח יהיה המעבר באזעיים. רוב התושבים לא מודעים לתוכנית הסגירה ההיקפית ממזרח לשכונות. סאלח, שהתחום האקדמי שלו עוסק במחקר רעידות אדמה, נחרד למחשבה מה יקרה אם תהייה רעידת אדמה במצב כזה שהשכונות סגורות ומסוגרות. ובהמשך דבריו סאלח באדר אומר:מכל התחזית הזו- ברור שהשערים אינם מהווים פתרון לפלסטינים. הם אינם מהווים פתרון גם לישראליים. אנחנו לא חיים בסין. כדי לתחזק את כל השערים האלו צריך הרבה צבא במספרים שאין לישראל. מכל זה- מסביר סאלח- אפשר להבין מדוע ההיתרים אינם בראש סדר העדיפויות שלנו. לנו חשוב שתהיה גישה פתוחה לירושלים למקרי חירום לפחות. ויש 10-20 מקרי חירום ביום. הדרך היחידה להגיע לבתי החולים ברכב היא להזמין אמבולנס פרטי, זה עולה 200-300 שקלים ואין לאנשים כסף כזה. במחסום אזעיים מעקבים את האמבולנסים הרבה פעמים לבדיקה, לעיתים צריך להחליף אמבולנס ורק אז לעשות את כל הדרך מסביב כדי לחזור לבית החולים המזרח ירושלמי. אם מישהו מאבו - דיס נפצע או מקבל התקף לב, מה שמפריע לו להגיע לטיפול רפואי במקסאד, הנמצא מרחק כמה מאות מטרים ממנו, היא החומה. כך גם לגבי בית החולים אוגוסטה ויקטוריה, סנט גו'ן, ובית החולים ליולדות אל הלאל. בגלל זה, אפשר לראות חולי סרטן, יולדות, וחולים כרוניים, שעדיין מטפסים על החומה, לעיתים גוררים אותם, להגיע ב"דרך הקצרה" לביה"ח. גם לגבי המקרים הרפואיים הלא דחופים מערימים קשיים מהמנהל. הבקשות להיתרי מעבר לטיפול רפואי מוגשות לסאלח. הוא מעביר אותם לראש המת"ק הישראלי רפי אמסלם. רפי מעביר אותם לאבחון השב"כ. אם הם מאשרים, מגישים את הבקשה לדליה בסה האחראית על הבריאות מטעם המנהל האזרחי. דליה מערימה קשיים- היא בודקת כל בקשה ומאמתת כל זימון מול ביה"ח לראות אם הניירות לא מזויפים. היא מחזירה את האישור לבקשת ההיתר למת"ק ואז [אם אין בעיה עם המחשבים או עם החשמל], ההיתר מועבר למבקש תוך 4-5 ימים. במקרים דחופים, רפי אמסלם מאשר בעצמו את ההיתרים ובד"כ אין בעיה. הרשימה השחורה של השב"כ - רשימת מנועי מעבר "הרשימה השחורה" של השב"כ היא רשימה של פלסטינים שאין מחדשים להם את הכרטיס המגנטי והם אינם זכאים לקבל: אישורי מעבר לתוך ישראל, אישורי מעבר דרך המחסומים הפנימיים, או אישור לצאת לירדן, אלא אם השב"כ מתרצה ומאפשר זאת במקרים הומניטריים דחופים. בעגה הצבאית מדובר על "מנועי מעבר לתוך ישראל". כל ה"מנועים" שפגשנו בהם משוכנעים שאין להם שום "כתם ביטחוני", ולא עשו דבר נגד החוק, ולמרות זאת כאשר הם באים למת"ק לחדש את הכרטיס המגנטי, המחשב מראה את שמם ברשימת השב"כ והם מסורבים ללא הסבר. רבים מהם מנסים להסיר את שמם מהרשימה, [התהליך מבחינת הפלסטינים נקרא: "בקשת חנינה!"]. הם פונים עשרות פעמים למת"ק המקומי, מקבלים זימון להיפגש עם "קפטן" כזה או אחר וברוב המקרים לא מצליחים להיפגש עמו. חלק מהפלסטינים פונים בשלב זה לעו"ד ישראלי, ומשלמים ממון רב עבור הטיפול. לא שמענו על הצלחות.קשה לנו לאמוד את גודל התופעה מבחינה מספרית אך מהביקורים במת"ק עציון ובמת"ק חברון, נראה שמדובר בהענשה קולקטיבית רחבת הקף, וגם הפעם כתמיד היא מופעלת במסווה של טיעון ביטחוני. הנחת העבודה היא שאם השב"כ החליט - יש לכך סיבות טובות. היות ומדובר בשב"כ - אין מי שיכול לבדוק את ההחלטה או לערער עליה. בקרב הציבור הישראלי, מערכת המשפט, הכנסת וגם בצבא - דבר השב"כ כדבר אלוהים. אם כלפי השלטון, המערכת המשפטית והציבורית בישראל השב"כ אינו צריך לתת דין וחשבון לא כל שכן כלפי הפלסטינים. פלסטיני ששמו מופיע ברשימה אינו מקבל הסבר, אין לו בפני מי להביא את טענותיו ואין לו דרך להתגונן מפני גזרה זו שמשמעותה בפועל היא שאינו יכול לעבוד, אינו יכול לקבל טיפול רפואי, - אינו יכול לנוע. העיכוב המתמשך בקבלת טיפול רפואי גורם לכל כך הרבה סבל מיותר ולעיתים קרובות הוא גורם ישירות או בעקיפין למותו של אדם, ואין אפשרות להראות אחריות המדינה לכך. מדובר כביכול בשיקול ביטחוני שאין עליו עוררין. מה ההגיון הביטחוני במניעת מעבר מנכים, מחולי כליות, מחולי סרטן, מיולדות, מחולים שזקוקים לניתוח, או מילדים שנפצעו מלהגיע לבית החולים הקרוב? האם זוהי המלחמה נגד הטרור? המצב הנורא מכל, כפי שכבר נאמר פעמים רבות, הוא מניעת מעבר בתוך הגדה או למזרח ירושלים. כמו במקרה של י. הגר באזור חברון וזקוק לטיפול רפואי מתמשך בבית חולים בבית לחם. הוא מנוע. למה? לא ידוע. כאשר ניסה להגיע במכוניתו לטיפול ללא היתר המעבר במחסומים הפנימיים - נתפס בדרך ע"י חיילים שהתעללו בו ועיכבו אותו שעות ארוכות, בעמידה ליד מכוניתו למרות שי. הוא נכה על קביים. כאשר י. פונה למת"ק חברון הוא מחכה שם יום שלם שבסופו אומרים לו לבוא מחר או מחרתיים. לאחר פניות רבות ולאחר התערבותנו, קיבל י. את האישור לצאת במכוניתו מביתו בחברון לבית החולים בבית לחם: "רשיון תנועה מיוחד במחסומים הפנימיים באי"וש" חתום ע"י רמת"ק חברון מטעם התאום והקישור האזרחי. תוקף ההיתר: מאותו יום לאותו יום, בין השעות 06:00-17:00.ומה יקרה בפעם הבאה שי. יצטרך להגיע לטיפול? מה הם הקריטריונים של השב"כ להכניס את שמו של אדם לרשימת "מנועי כניסה "? 1. אח שלך נהרג ע"י צה"ל - אתה מנועלפי דבריו של ראש המנהל האזרחי [ראיון עם צדוק יחזקאלי, ידיעות אחרונות,23.1.04]" מנוע הוא לא רק מי שעסק פעם בפח"ע [פעילות חבלנית עוינת], אלא מי שברמת סבירות עלול לבצע. אם נהרג אח שלך ע"י צה"ל, אם בשוגג או אם לא- אז תהיה כנראה מנוע, כי עלתה רמת הסבירות שתבצע פיגוע".דברים דומים שמענו מהפלסטינים. אמר לנו ז, מחברון:" אם מישהו נפצע מירי חיילים- כל המשפחה שלו תהיה ברשימה של השב"כ. זה הדבר הכי כואב. במקום לבדוק למה החיילים ירו, מתנקמים במשפחה. אין להם אפשרות להתפרנס. מי שנמצא ברשימה לא יכול לעשות כלום". 2. אתה רוצה לעבוד למחייתך ונתפסת - אתה מנוע מעדויות ששמענו עולה שברשימה השחורה של השב"כ נמצאים פלסטינים שנתפסו 3 פעמים כ"שוהים בלתי חוקיים בישראל" ואי לכך אינם "זכאים" לקבל כרטיסים מגנטיים. ר. פלסטיני מעזרייה, אב לשניים, עובד באופן קבוע בירושלים מזה שנים רבות. מדי יום, עליו לטפס על חומות, לברוח מהג'יפים של מג"ב, ולהתחמק ממחסומי הפתע כדי להגיע לעבודתו ולשרת את היהודים בעיר. פעמיים נתפס בדרך והוחזר למחסום בית לחם, בפעם השלישית הגיעו בלשים או אנשי שב"כ באזרחי וארבו לו במקום עבודתו. הוא מנסה להשיג כרטיס מגנטיinfo-icon מזה שנה ויותר אך מסורב. מדי חודשיים פונה ר. למת"ק המקומי ואומרים לו: לחזור בעוד חודש, ובפעם הבאה אומרים לו שוב: תחזור בעוד חודש. ר. פנה לאחרונה לעו"ד ישראלי בתקווה שבעזרתו ימחק שמו מהרשימה וכך יזכה בכרטיס המגנטי המיוחל. שמונה שנים עובד ר. באותו מקום עבודה. היו לו אלף הזדמנויות "לבצע פעילות חבלנית עוינת". הוא לא ביצע. הוא סתם רוצה לעבוד ביושר ולפרנס את משפחתו. המעסיק שלו מרוצה מעבודתו. האם מניעת אישור כניסה לישראל מאדם כזה יש בה איזשהו הגיון "ביטחוני"? בכתבתו של יחזקאלי אומר אילן פז שמקרב הפלסטינים שקיבלו היתרים לעבוד בישראל לא יצא אף מפגע אחד. אז אולי ההגיון הביטחוני אומר שאם ישראל לא רוצה פיגועים היא צריכה לתת אישורי עבודה ולא למנוע אותם? ואולי השב"כ בכלל לא פועל מתוך שיקול ביטחוני ומטרתו היחידה היא להשפיל, לדכא, ולמרר לפלסטינים את חייהם כדי שיקומו ויעזבו? אולי! עד שלא ייתן השב"כ דין וחשבון על מעשיו לציבור האזרחי ולמערכת המשפט אין אנו יכולים אלא לנחש. ידוע לנו, [ממח"ט עציון], שגורמי הביטחון מודעים לכך שמדי יום נכנסים אלפי פועלים פלסטינים קשי יום לחפש עבודה בישראל באופן לא לגאלי. לו באמת האנשים הללו היו רוצים היו לנו אלפי פיגועים ביום. אז מדוע לא לתת להם אישורים מוסדרים, דווקא מתוך הגיון ביטחוני פשוט? 3. אתה מסרב להיות משת"פ - אתה מנוע מעדויות אחרות של פלסטינים שפגשנו עולה שחלק "מהמנועים" הם אנשים שהשב"כ ניסה לגייס אותם בעבר והם סרבו. מישהו מבין כאן את ההגיון הביטחוני בהענשתם? 4. יש לך בן דוד מבוקש - אתה מנועמדבריו של מח"ט עציון למדנו שלשב"כ יש עוד אמת מידה על פיה הוא מחליט מי יכנס לרשימה השחורה ומי לא. לדבריו, אם פלסטיני מבקש כרטיס מגנטי ויש לו, נגיד, בן דוד "מבוקש" [איזה מילה!], כלומר קרוב משפחה שהשב"כ לא מצליח להגיע אליו, הוא ייכנס לרשימה השחורה ובקשתו לכרטיס מגנטי תסורב כאמצעי לחץ להגיע לבן דוד ה"מבוקש".מדובר לא רק על בני דודים מבוקשים אלא על קרובים, ידידים או סתם מישהו שלמדת אתו פעם בכיתה והוא מבוקש - ואתה תכנס לרשימה השחורה. 5. טעות אנוש וחוסר תקשורת בין גורמי הביטחון - אתה מנועז. הוא פלסטיני בן 39 מחברון. את סיפורו וחלקנו בו סיפרנו בדו"ח שערכנו במת"ק חברון. מזה שנתיים הוא מבקש מהמת"ק לקבל כרטיס מגנטי והוא מסורב. לאחרונה, הוא הצליח להיפגש עם השב"כ וקפטן מרון אמר לו שהוא "נקי" ושאין שום בעיה, הוא יכול לגשת לדלפק המת"ק ולקבל את הכרטיס המגנטי. הוא ניגש לדלפק [המרוחק 30 מטר מהשער של השב"כ] והגיש את בקשתו. החייל הפקיד אמר לו שהוא מנוע ושיחזור במועד אחר לשב"כ. ז. חזר לשב"כ ושוב נאמר לו "שאין עליו כלום" והוא יכול לגשת לדלפק לקבל את הכרטיס המגנטי. ביום שפגשנו בו, ז. הגיע שוב לדלפק ושוב נאמר לו שהוא מנוע ושילך לשב"כ. בשלב הזה התערבנו, וכתבנו לפקיד פתק, [מצורף לדו"ח מת"ק חברון ] והסברנו לו ש"השב"כ אמר שאין עליו כלום והוא יכול לקבל את הכרטיס המגנטי". הפקיד/החייל סוף סוף הבין וז. קיבל את הכרטיס המגנטי. חשבנו אז שהנה סוף סוף הצלחנו לעזור למישהו אחד לקבל את הכרטיס המגנטי. אבל מסתבר שבכיבוש אין סוף טוב. אם הצלחת לעזור למישהו לעבור מחסום אחד, מיד יצוצו עוד עשרות מחסומים חדשים בהם לא תצליח לעזור לו. לפני כמה ימים, בחודש ינואר, ז. התקשר וסיפר שאכן קיבל את הכרטיס המגנטי. הוא החליט לצאת עם אשתו לחאג' - לעלייה לרגל למכה. הוא ארגן את המסע המסובך הזה, השיג את האישורים הנדרשים, קנה כרטיסים והיה צריך לצאת למחרת היום לירדן דרך גשר אלנבי. זמני היציאה לחאג' מוגבלים ע"פ ההלכה המוסלמית, ומי שמאחר את המועד יאלץ לחכות שנה עד המועד הבא. יום לפני שיצא לדרך נודע לז. שיצאה הוראה חדשה בדבר היתרי המעבר.:" מהיום - אין מעבר לגברים ונשים בין הגילאים 16-45 בגשר אלנבי". למה? - כך! מי נתן את ההוראה החדשה - לא ידוע. כמה זמן תמשך- לא ידוע. ז. היה מיואש. הוא בן 39 וע"פ ההוראה החדשה שנפלה עליו כרעם ביום בהיר לא הוא ולא אשתו יוכלו לצאת למסע המיוחל, למרות שהנה יש לו כבר כרטיס מגנטי והשיג את כל האישורים הנדרשים. 25.1.04 : ועוד שני מקרים של מנועים [מחיה א ]:1. פלסטיני, מבית סאחור. מנוע שנתיים. לא יודע למה. השב"כ מסרב לפגוש אותו. 2. פלסטיני מתקוע, "המגנטי" שלו פג תוקפו לפני שבוע, בא לחדש - ולפתע הוא מנוע. יש לו שישה אחים עם מגנטי. הוא נדהם לגלות שהוא מנוע באופן פתאומי. "טירטור חדש"- לא שלמת את הדו"ח/ משטרה כחולה לאחרונה רואים יותר ויותר משטרה כחולה במחסומים, גם במחסומים הפנימיים כמו "הקונטיינר". כולם מצוידים במחשבים ובהם אינפורמציה על דו"חות הרכב הפלסטיני. הם יוצאים "לצוד" תשלומים לקופת המדינה. [בנוסף מתפתחת תופעה חדשה לפיה גם אנשי רשות השידור יוצאים לצוד פלסטינים שלא שלמו את האגרה.א., נהג מונית מבית אומרלא שילם את הדו"חמשטרה כחולה החרימה לו את רשיון הנהיגה, ב14.1.04-, כי ראו שלא שילם שני דו"חות תנועה. דו"ח אחד על אי חגירת חגורה, דו"ח שני על אורות. הדו"חות תפחו ל1489- שקלים. אין לו סכום כזה, אבל "למזלו" הוא לא מנוע ויכול לקבל אישור כניסה לירושלים להחזיר לעצמו את רשיון הנהיגה שלו לאחר שישלם את הדוחות. כך נאמר לו ע"י המשטרה. לו היה מנוע גם הזכות המפוקפקת הזו הייתה נשללת ממנו, כמו גם פרנסתו ורשיון הנהיגה שלו. כאשר נתפס נאמר לו שרשיון הנהיגה יחכה לו בראס אל עמוד, במזרח ירושלים. הוא כאמור גר בבית אומר על יד חברון. כדי להיכנס לירושלים הוא צריך לקבל "היתר כניסה לישראל". יפית, רכזת ממת'ש, [אחראית על שוטרים במת"קים"], היושבת במשטרה בראס אל עמוד, בררה את עניינו של א..: עליו לגשת למת"ק חברון, לבקש היתר מיוחד לשלם את הדו"ח בירושלים. כנראה שלשלם דו"חות דווקא כן מקבלים היתרי כניסה לישראל. זה כמובן בתנאי שא. ייסע ברכב ציבורי מבית אומר, למת"ק חברון, בתנאי שהמחסום לחברון יהיה פתוח, ושהוא יצא מספיק מוקדם לתפוס תור כדי להגיע לדלפק המת"ק באותו יום. טירטור חדש- אי איחוד משפחות/ משרד הפנים כתוצאה מהפסקת הליך איחוד משפחות בין תושבי השטחים ותושבי מזרח ירושלים [הטרנספר הסמוי], נותרו פלסטינים רבים המנותקים מבני/בנות זוגם ומילדיהם. תחת מעטה הומניטרי מזויף מאפשרת המדינה מדי פעם לבן הזוג מהשטחים לקבל היתר כניסה לשהות בירושלים עם משפחתו. ההיתר ניתן לבעל תעודת הזהות מהשטחים במת"ק המקומי שלו. ההנחיות בדבר ההוראות לקבלת ההיתר מתפרסמות בעברית ולא מובנות לפלסטינים. עותק מכתב כזה ממשרד הפנים - מנהל האוכלוסין המזרח ירושלמי, נמצא אצלנו. והנה המקרה:נ, תושבת מזרח ירושלים, נשואה לתושב השטחים ע, לזוג 4 ילדים. הזוג הגיש בקשה לאיחוד משפחות וקיבל מכתב ממשרד הפנים הירושלמי, חתום ע"י טלי כהן ראש ענף מינהל אוכלוסין, מיום 5.7.03. מכתב זה אינו מהווה אישור כניסה לישראל- כך כתוב בגדול על המכתב. גם אין כאן אישור לתושבות קבע. המסמך אומר:שהבעל, רשאי להיכנס לישראל ולשהות בה במשך תקופה של 12 חודשים על פי היתרי יציאה אשר יינתנו לו ע"י המנהל האזרחי באיו"ש ממנהלת התיאום קישור בחבל עזה [ לא ברור כאן איך איו"ש יתנו למת"ק עזה?}, ובצירוף מכתב זה. כדי להשיג את האישור, ע, צריך היה לפנות תוך 90 יום מתאריך מתן המכתב, [6.7.03] למת"ק ואם לא - "יראה משרד הפנים את הבקשה כמבוטלת".ע, לא הבין את המכתב שקיבל, הכתוב בעברית. הוא לא ידע שאם לא יפנה למת"ק תוך 90 יום יאבד את הזכות המוגבלת שניתנה לו לשהות עם משפחתו.