תרקומיא

מקום: 
צופות: 
שקד ואלדמע
01/03/2004
|
בוקר

הגענו למחסום ב 5:30 בבוקר, ראינו פועלים שכבר עברו. פועלים שעברו התלוננו בפנינו שאחרי שהם מחכים כאן יש עוד מחסום ליד בית גוברין שגם בו הם מתעכבים וכך מפסידים זמן יקר. שאלו למה צריך עוד פעם לבדוק אותם אם כבר בדקו ורשמו אותם כאן. אמרנו שעוד כחצי שעה נקפוץ למחסום בבית גוברין לראות אם מעכבים אותם סתם, בהמשך לא עשינו זאת משום ריבוי הפועלים במחסום וגם כשחזרנו ועברנו במחסום בבית גוברין ראינו שלא היו שם פועלים אלא רק משאית אחת שרשמו את פרטיה באותו הזמן.במחסום החיילים החזירו בוקר טוב ואמרו שנעמוד באחד הצדדים של המחסום, איזה שאנחנו רוצות, רק לא בתוך המחסום עצמו. חייל אחד מבין השלושה אמר שזו הפעם הראשונה שהוא נתקל בנשים שעומדות במחסום, הוא החייל שבדק את הפועלים, שקד הסבירה לו מה אנחנו עושות כאן, ונעמדנו בצד השני של המחסום.כשעברנו לצדו השני של המחסום ראינו תור גדול של פועלים (במונחים של תרקומיא), כארבעים איש. הפועלים אמרו שהנפיקו אישורים חדשים, (בחברון לשלושה חודשים!), ושמעבירים גם פועלי בנין. החייל אמר לשקד שמעבירים את כולם. הגיעו עוד ועוד טרנזיטים שהורידו עוד ועוד פועלים, היה תור ארוך. בתחילה החיילים עברו לאט, אחד אחד אבל עברו, ואחר כך הקצב התגבר, קצת יותר מהר, חייל נוסף רשם פרטים, השלישי התמקד במכוניות. בשלב מסוים החייל שבדק הלך וחזר, כשחזר היה יותר קשוח, דרש להרים חולצה, להסתובב, התור יושר (בצעקות מרחוק, לא רק על ידו), החזיר אחורה מי שלא הרים חולצה ודרש שיבוא שוב וירים החולצה בדרך, הקצב נעצר, והפועלים עברו יותר לאט, לאחר מכן חזר לבדוק כמקודם, והקצב שוב חזר להיות מהיר יותר. הגיעו כל הזמן עוד ועוד טרנזיטים שהורידו עוד ועוד פועלים.חילקנו כרטיסים עם טלפון של המוקד להגנת הפרט. מדדנו זמנים, פועל שהגיע ב 5:40 עבר ב 6:15-20, פועל שהגיע ב 6:15 עבר ב 6:40, והפועל האחרון המתין רבע שעה מהרגע שהגיע ועד שעבר. סה"כ הפועלים עברו, וההמתנה הארוכה הייתה קשורה בעיקר לכמות הפועלים שהחיילים בדקו, לא היו אירועים ממש חריגים מעבר לאחד:פועלים שעברו חזרו עם שתי שקיות בידיהם לצד השני של המחסום וקראו לנו, הסתבר שהם עוכבו על ידי החיילים שלא הסכימו לתת להם לעבור עם השקיות, (אחת עם עופות – מרוטים , והשניה עם ביצים), הפועלים טענו שזה האוכל שלהם, והחיילים אמרו שהם יכולים לעבור אבל בלי האוכל. והם לקחו את התעודה של הנהג, או של אחד מהם, הפועלים היו מאוד נסערים, שהם עוכבו בגלל זה ולא נותנים להם להכניס את האוכל. שקד הלכה עם השקיות לחיילים לשאול ולנסות החייל אמר לה שהוא לא מוכן להעביר את האוכל וכששאלה למה אמר לה שהוא לא חייב לתת לה תשובה והסבר. במקביל התקשרנו למוקד ההומניטרי, הבטיחו לברר, וביקשו שנחזור אליהם בעוד 10 דקות, הייתה תחושה של דחיפות, כי הפועלים, שיידעו אותנו רק אחרי שעוכבו כבר חצי שעה (זה קרה בצד הישראלי כבר ואנחנו היינו בצד הפלסטיני – בעייתי), אמרו שהם התעכבו בעצם כבר הרבה זמן והם כבר חייבים ללכת. בשיחה שניה למוקד, אחרי כחמש דקות אמרה לנו הבחורה שהם בררו, ואת העופות המסוימים האלה אסור להעביר, ושבבירור התברר שהחיילים פנו למשרד הבריאות כדי לקבל הנחיה מה לעשות וזאת ההנחיה שהם קיבלו, בעצם עשו את מה שתפקידם מחייב. שקד לקחה את השקיות (הפועלים כבר הלכו) והביאה אותן לאנשים שעובדים במשטח. הם שמחו מאוד.יצאנו בהרגשה לא טובה למעשה גם כי לא הצלחנו לעזור וגם כי ראינו הדגמה של כמה היחס ואופן מתן התשובות על ידי החיילים יכול להשפיע. אנחנו מניחות שאם החיילים היו מסבירים לפועלים (ולנו) מדוע הם לא מעבירים הם לא היו כל כך נסערים, ונפגעים ורואים בזה החלטה שרירותית של החיילים. הבחור שענה לשקד באופן תוקפני ולא משתף פעולה הוא בחור בשם מ' א', בחור די נמוך שמסתובב עם משקפי שמש. חשבנו לעצמנו שמצד אחד כבר נתקלנו בו בהתנהגות בסגנון הזה, אבל מצד שני לאור העובדה שהוא היה אדיב בתחילת המשמרת ושבסך הכל הפועלים (ורבים כאמור) עברו ללא בעיות מיוחדות (מעבר למקרה, ובהתאם למה שאנחנו יודעות, שזה לא בטוח שאנחנו יודעות את כל מה שהתרחש), אז חל שיפור בהתנהגותו, והיה יכול להיות הרבה יותר גרוע. העניין שאנחנו למעשה לא רואות את כל התהליך – עומדות בצד זה או בצד זה נראה לי שפוגם ביכולת שלנו אכן להשפיע על כל מה שקורה במחסום בזמן שאנחנו נמצאות במחסום. עזבנו ב 7:20. רשמה: אלדמע.