דרום הר חברון

צאנו בשעה שש וחצי בבוקר מצומת שוקת יחד עם הנהג שלנו א' מלקיה .עלינו על כביש 60 בדרך לחברון . קצת אחרי מיתר מחסום ראשון ניידת משמר הגבול עם ניידת כחולה של משטרת התנועה על הכביש – מחסום שמעה - נטוש - חיילים לא מאיישים אותו.בפניה לסמוע – מחסום נוסף של חיילים.כל הירידות אל הכביש חסומות או בבלוקים גדולים, או בבטונדות או בתלוליות עפר. אין שום אפשרות לעלות על הכביש עם מכוניות. הפניה לדהריה – חסומה . על הכביש נוסעות מכוניות מתנחלים (יש שפת גוף למכוניות האלה – נסיעה שחצנית ומהירה ) והאמרים וג'יפים של הצבא.הגענו אחרי חצי שעה נסיעה לצומת 123 על פי העגה הצבאית. נקודת החיבור בין אל פאוור ודורה. המחסום הפנימי פתוח ותנועה ערה של מונית מאל פאוור לדורה וההיפך. מותרת גם הנסיעה למכוניות עם מספר רישוי פלשתינאי . הולכי רגל לא רבים , תלמידים בדרכם לבית הספר. קור מקפיא ורוח - לפלשתינאים שעברו חלקנו את כרטיסי מוקד והם נראו שמחים לקראתנו. בנקודה זו פגשנו את מוסא (תחקירן "בצלם" ) והוא לקח אותנו לצומת שבין יאטה לחברון. הצבא קורא לנקודה זו צומת 140. הדרך בוצית עד מאוד ותלוליות עפר . יאטה הוא יישוב (מחנה פליטים) גדול מימין לכביש (מכיוון באר שבע) וחברון משמאל - את כל השירותים העירוניים מקבלים אנשי יאטה בחברון. במקום אין מחסום אלא האמרים של הצבא המגיעים באופן תדיר אך מקרי, ועושים מחסומי פתע, עוצרים, מעכבים אומרים לחבר'ה הצעירים לשבת על הבוץ ולפעמים הם מחכים שעות שם. את המידע הזה קיבלנו ממוסא ומאנשים נוספים שעברו. אישה צעירה בהריון מנסה להפשיל את בגדיה הארוכים שלא יתלכלכו בבוץ נשענת על חברתה , מנסה לעבור את המכשולים. במקום זה בדיוק שלושה חיילים נהרגו במארב מאש מחבלים. הגדוד שמשרת בגזרה עכשיו הוא גדוד 12 של חטיבת גולני.היינו שם אולי שתי דקות כשהגיע האמר של הצבא . סג"מ ס' יושב ליד הנהג ועוד שני חיילים מאחור. אנחנו מסתובבות בשטח ולפתע רואות שס קורא לא' הנהג שלנו בעל תעודת זהות כחולה לשיחה ולוקח ממנו את התעודה לבדיקה. אני מתקרבת אל א' ועומדת מול ההאמר ומציגה את עצמי. ואז אני מקבלת "הרצאה מלומדת " מסג"מ ס' על היותי בוגדת , סכין בגב באומה , וכ'ו .הסג"מ ס' לא מצליח לגרור אותי לויכוח פוליטי ואני רק מבקשת שייתן את התעודה חזרה לא' מהר ככל האפשר ושייקח גם את התעודה הכחולה שלי לבדיקה. בתשובה לבקשתי נאמר לי על ידי הנ"ל שהוא מכבד את א' ולכן בודק את תעודתו ואותי הוא לא מכבד ולכן הוא לא לוקח את התעודה שלי. בזמן שהסג"מ א' ואני עסוקים בחילופי דברים שני החיילים הנוספים יורדים מההאמר ועומדים מול האוכלוסייה שעוברת עם רובים שלופים. נעמי ואורית מחליפות דברים עם העוברים והשבים הנהנים מזמן ללא טרטור כי ס' המפקד עסוק איתנו. לאחר זמן ס' מחליט שהגיע הזמן לעשות רושם והוא עושה עם הנהג סיבובים עם ההאמר כשהתעודה של א' עוד איתו. אני מודיעה לו שאני הולכת לצלצל אל המפקדים שלו. ואכן מצלצלת לדובר צה"ל בפיקוד מרכז . (דרכם אפשר להגיע ליחידות של הצבא ) וראו זה פלא כמו שאני מטלפנת ס' קורא לא' אליו ומזהיר אותו שלא ייסע איתנו יותר ומחזיר לו את התעודה שהיתה ברשותו של ס' כחצי שעה.. נפרדנו ממוסא , עלינו על הטרנזיט ונסענו. השעה היתה שמונה וחציהשתכנענו שצריך לעבור שם מדי פעם יותר מוקדם בבוקר (בערך בשעה שבע בבוקר כשמתחילה תנועת האזרחים )בדרך חזרה נעמי קיבלה שיחת טלפון מהבת שלה מירושלים שהייתה מאחרי האוטובוס שנפגע.איזה עולם מוזר וקשה . ואי אפשר היה לא לחשוב שמה שאנחנו עושות – היא פעולה ביטחונית פי אלף יותר יעילה כנגד כל הפיגועים. עצוב וקר היום. רשמה חגית ב'