א-ראם, קלנדיה

נתחיל מהסוף: ב-18.30 בערך עלינו על טרנזיט בחזרה לא-ראם. משך חצי שעה עמדנו בצומת, בפקק שלא זז בכלל כי מחסום המכוניות בדרום פעל באטיות משוועת. הנוסעים ירדו מהטרנזיט בזה אחר זה ואחת הפטירה לעברנו, דרכנו: "go away, leave us alone". כוחנו, בל נשכח, בהיותנו חלק מן העם הכובש. היום היה יומם של ה"הומניטריים". המקרה הכי נורא: אשה מחיזמה בשבוע ה-38 להריונה שנתקפה צירים ויצאה עם מלווה ועם שקית החפצים הדרושה לבית-החולים ברמאללה. שם אמרו לה לשוב הביתה ולחזור אליהם כעבור יומיים ללידה, ונתנו לה אישור מתאים. אין לה תסריח. מתנדב קו התפר, האוטוריטה המוסרית, ומפקד המחסום, סג"מ א', שעוד נדווח עליו, סרבו לתת לה לעבור. הם הופתעו לשמוע שהיא בהריון. פירושו של דבר שהם לא קראו כלל (או לא הבינו) את האישור מבית-החולים. ד', סגן מהמת"ק, וא', הסמ"פ של המשטרה הצבאית, שהיו שם, הודו שההחלטה לא נראית להם אבל הודיעו שא' הוא הסמכות, הם רק יועצים. א', בשלב זה, נכנס לאמביציה. הוא יראה לנו מי מחליט פה. האשה, עדיין עם צירים, התיישבה על כסא. שקטה, גאה. התקשרנו לדליה באסה, היא רשמה פרטים והבטיחה שתטפל. עוד טלפון אליה ועוד אחד, ועוד חצי שעה, והיא הודיעה ש"עוד דקה האשה משתחררת". האשה והמלווה, שפחדו להיקלע לחושך, התחילו בינתיים לחזור על עקבותיהן. שכנענו אותן להמתין עוד מעט. הדקה של באסה התארכה לעשר דקות ולעשרים. ד', גדוש כוונות טובות כרימון על סף התפקעות ואפקטיבי כמוהו, הודיע ש"באסה לא יכולה לשחרר אותה בעצמה, זה רץ עכשיו בחטיבה". ואז, ברגע של היסח דעת של החיילים, האשה והמלווה שלה פשוט חמקו דרומה. הופיע גבר, גם הוא תושב חיזמה, עם תעודה רפואית שלפיה הוא לקוי ראיה. הוא בן 48 והתירו לו לעבור, אלא שהוא ביקש לעבור עם בתו, בת 17, כדי שתסייע לו. הסמכויות הרוחניות והצבאיות סירבו בכל תוקף. הוא התרגז והתחיל להתווכח, החיילים דחפו, הוא התריס שיקראו למשטרה ולא זז. ניגשנו והצענו לנסות לעזור. הטלפון לדליה באסה לא נשא פרי עד לסוף המשמרת, הרבה אחרי שהאיש ובתו נעלמו משם. הופיע בחור עם חמו. הוא תושב בידייא (ליד רמאללה) וסיפר שהוא אמור לעבור למחרת ניתוח קילה ביריחו. חמו תושב יריחו ובא לקחת אותו. סרבו לתת לבחור לעבור. התקשרנו לדליה באסה. היא שוחחה עם החם והבטיחה שתטפל. חלפה כחצי שעה, שום דבר לא קרה. האיש פנה בינתיים לא', שבמחווה הומניטרית נועזת הימרה את פי הסמכות ונתן להם לעבור (א' פיצה אחר כך על רגע החולשה הזה במבחן אנטומיה שערך לאשה שאמרה שהיא מורה להתעמלות והצטוותה לציין איך קוראים לשריר הזרוע השמאלית). אנחנו מעלות בזהירות השערה: יש פיחות בכוח השפעתו של המוקד ה"הומניטרי" הצבאי. לכל הפחות מול מחסום נוקשה כמו בימים אלה. היו גבר ואשה, גם היא בהריון, תושבת קלקיליה לפי תעודת הזהות אבל נשואה לתושב ביר נבלה. הבעל נדרש לחזור הביתה ולהביא את תעודת הנישואים וכן תצלום שלהם מהחתונה, כדי להוכיח את חפותם. ההוכחה התקבלה. היו גם ששה גברים שנתפסו במחצבה ("מעוכבים" בלשון המכובסת). במשך שעתיים הורו להם בצעקות לשבת ולקום ולזוז ולא לזוז וכשצריך היה - קראו להם לתרגם. אחד מהם, תושב שכם ואב לששה ילדים, שוחרר כעבור כשעה וחצי. היתר - כעבור יותר משעתיים. גם כאן פנינו, תבענו, הפצרנו, התקשרנו. ללא הועיל. החיילים במחסום הודיעו ש"הם יישארו כמה שצריך, כדי שילמדו לקח". א' הגדיל לעשות והודיע ש"הייתי מכניס את כולם למעצר אם הייתי יכול". החוק, יש לומר, לצדו. מעצר של בעלי תעודות פלסטיניות שניסו לעקוף את המחסום דורש, לפי הספר, זימון של המשטרה הכחולה והגשת תלונה. א' אכן נוהג לפי הספר, לא גרוע מזה. ערלות הלב, הרשעות, האכזריות כתובות בספר. הוא בן 19 בערך והכי מטריד אותו ש"כל אדם שני פה מתלונן". (שידרכו פעם לך על הראש, א', נראה אותך לא מתלונן). ואמנם מותר לו להורות לילדים קטנים - לצעוק אם לא צייתו בפעם הראשונה - לעבור דרך המחסום, גם אם בשבוע שעבר הודיעו פארס והמוקד ה"הומניטרי" שהנורמה ולפיה מותר לילדים לעבור תישמר. ומותר לו לצוות על משפחה עם תינוקות על הידיים ובלי תסריח הולם לחזור אחורה (לעוף אחורה, כלשונו). א' עושה את עבודתו נאמנה. אפשר לכל היותר להעיר על התנהגותו באוזני מפקדו, ש'. נדרשו הרבה מאמצים והשתדלויות ורגשי האשם של הקצינים על הפקרת אשה אחת בשבוע ה-38 להריון עם צירים כדי להשיג את מספר הטלפון של ש' ד', המ"פ של פלוגת הנדסה שיושב, כפי הנראה, במחנה קלנדיה עצמו. בדרך לקלנדיה ראינו באזור בית-חנינה המון ילדים בתלבושת בית-ספר, מראה לא מצוי בשעה זו של היום. נהג הטרנזיט סיפר לנו שמשחררים עכשיו את הילדים מבית-הספר בהדרגה, כדי לא ליצור לחץ במחסומים. הוא סיפר גם שהבוקר היו קצינים גבוהים ומודדים שסימנו את כל הדרך מקלנדיה לא-ראם. חונק ירושלים מתקרב.