אחה"צ

דו"ח ממחסומי סארה, בית איבא, חווארה ובית פוריק. יום ב' 9.2.04 משתתפות: מנוחה, נויה, מירי, מיה (מדווחת) סיכום: היינו בארבעה מחסומים. חוץ מבסארה, שם רבנו קצת עם החיילים, בשאר המקומות בקשנו והתחנפנו, אך האם הועלנו במשהו? המעוכבים עוכבו כל כך הרבה זמן, שייתכן והיו משוחררים בסופו של דבר גם בלעדינו! (הסיכום הפסימי הזה הוא על דעת המדווחת בלבד!) 13.00 החלטנו לעבור במחסום סארה, ולנסות להכנס לכפר עצמו ולחפש את המחסום עליו מגיעים מידי פעם סיפורים מסמרי שיער. אי אפשר לעלות אל המחסום ברכב, ועשינו טיול רגלי ביום אביב נפלא. למעלה היו כשלושה חיילים ושישה מעוכבים. רצינו להכנס קודם כל לכפר, אך נתקלנו בהתנגדות קשה של החיילים שחסמו פיסית את המעבר. אחרי דין ודברים קשים וויתרנו. המעוכבים (כשעה וחצי) היו בעלי תעודות זהות כחולות, שרצו למכור לפרנסתם ספרים בשכם. מפקד המחסום, דובר ערבית, בדק את הספרים ומצא ביניהם ספר העוסק בשאהידים - תמונות של כל שאהיד ומעלליו. (ראינו את הספר, עושה רושם שאכן זה כך, וגם המעוכבים לא הכחישו זאת). מפקד המחסום הסכים לשחרר את כולם, כמובן בלי כניסה לשכם בגלל תעודותיהם הכחולות, פרט לשנים: אחד שלדברי החיילים נתפש כשניסה לעקוף דרך ההרים (ולדברי המעוכבים בא יחד איתם אך עלה לגבעה כי רצה להטיל מימיו), ובחורה ש"התנפלה מילולית" על אחד החיילים. הפלשתינאי סיפר שנכבל באזיקים, ואכן היה סימן על ידו. ניסינו לעזור, החיילים היו עוינים. דיברנו עם מוקד החרום - תחילה עם רועי, אח"כ עם יובל. הם שוחררו רק לאחר שעזבנו ולאחר הרבה זמן (עוכבו כ- 4-5 שעות. היינו איתם בקשר טלפוני). 14.30 מחסום בית איבא: תור העוברים משני הצדדים לא היה ארוך, והאנשים עברו מהר. היה שם סמי מהמת"ק, המוכר לנו מפעמים קודמות, ומזרז את המעבר, לפחות בנוכחותנו. מאידך, היו המון מעוכבים (20 ואף יותר. לאחר שעזבנו אמר לנו טלפונית אחד המעוכבים שעוכבו כבר 50). המעוכבים היו בחלקם הגדול סטודנטים, ולפי ההסבר שקבלנו מהחיילים ומסמי, ההוראות הן כדלקמן: לסטודנטים משכם מותר לעבור רק בימי רביעי ושבת: בשבת לשכם, אל האוניברסיטה, וביום רביעי מהאוניברסיטה הביתה. החוק אינו חל על סטודנטים הגרים בכפרים "קרובים", להם מותר המעבר יומיום. חוץ מסטודנטים היו גם מעוכבים שלדברי סמי נתפשו כשניסו לעקוף את המחסום, לדברי המעוכבים עוכבו ללא סיבה. שלושה סיפרו שהוכו לאחר שנתפשו כשניסו לעקוף. כל המעוכבים היו צעירים. בדיקת תעודותיהם ארכה שעות - לדברי הפלשתינאים חלקם חיכו כבר חמש שעות (לפני שהגענו). החיילים כמובן הכחישו, כשדיברנו עם סמי - הוא קרא מידי פעם לאחד החיילים: "תבדוק מה עם התעודות". אם אכן מישהו בדק - לא ברור. היתה גם בעיה של מי שתיה - הם חיכו שעות במקום, והחיילים לא דאגו לכך. כולם שוחררו בסופו של דבר בסביבות השעה 17.00 (לאחר שעזבנו. בררנו טלפונית). אגב: סמי מהמת"ק טען שאין שום הוראה שצריך לשחרר מעוכבים לאחר 4 שעות! 16.00 מחסום בית פוריק: הגענו לקראת סוף היום. מעט עוברים במחסום. לדבריהם היו במשך היום מעוכבים, "כרגיל " אמר הקצין "בגיל הלא מתאים" (בני 16 - 35). עזבנו מהר. 16.30 מחסום חווארה, כניסה צפונית (משכם): התנועה זרמה. היו כעשרה מעוכבים. כולם צעירים, אחד מהם עם צילום רנטגן בידו, שלדבריו זה עתה ביצע אותו בשכם. עופר מהמת"ק היה במקום, ונתן לנו הסבר ארוך (שנתן קודם למעוכבים) שהוא מנסה לשכנעם להוציא כרטיס מגנטי, ואז לא יהיו להם שום בעיות במעבר. אחד המעוכבים הראה לנו בקשה לכרטיס מגנטי שהגיש, וטען שזו משימה אינסופית, כי דבר מסוים צריך לעשות בשכם, ואחר כך צריך ללכת למת"ק, והוא בכלל גר בכפר, וצריך כל פעם לעבור כמה מחסומים. מנוחה דיברה עם המוקד להגנת הפרט בקשר לבחור עם הצילום. כשעזבנו בחמש וחצי הם עוד היו שם, וזמן קצר לאחר מכן הם שוחררו (ברור טלפוני).