אבו דיס (הפשפש)

שתפו:
Twitter FB Whatsapp Email
Observers: 
רושל ל, רותי ר וסילביה פ.
04/02/2004
|
Morning

כשהגענו למרכז השכונה, לתחנת הדלק המוכרת, הופתענו מהשקט. ברחוב לא היו מג"בניקים וגם אנשים לא היו שם. נזכרנו שזה חג. מסיבות של קוצר זמן לא היינו יכולות להגיע למקום אחר כמו הקונטיינר וכבר עלתה בנו תחושת אי נוחות כשל מובטלות (תארו לעצמכן! חזון אחרית הימים...). בכל זאת החלטנו לעלות למעלה, לפשפש. כל הדרך למעלה היה שקט וכמעט נעים כשהתעלמנו מהחומה שמאחורינו, ושוב הופתענו. כשהגענו למעלה היו שם לא מעט אנשים, גברים ברובם, ושלושה מג"בניקים שבודקים תעודות, עורכים רישום של היוצאים ומספרי התעודות שלהם – תעודות כחולות ותעודות כתומות ללא הבחנה. גם נשים הנושאות תינוקות נרשמו. בקיצור – עולם כמנהגו נוהג. האחראי על הקבוצה ואחד החיילים היו כנראה ישראלים ממוצא רוסי. לא נראה שהיו שמחים לראות אותנו; מדברים ברוסית על מנת שלא נבין; לועגים לנו. כל אחד שעבר התעלם לגמרי מהחיילים וניסה להתחמק מבלי שיבחינו בו, בדרך כלל ללא הצלחה. האנשים שעברו את הבדיקות נכנסו לאוטובוסים ולמיניבוסים שעמדו שם ונסעו ליעדם. החיילים הקפידו לבדוק כל אחד, גם אנשים שרושל אמרה שהיא כבר מכירה ולכן מוזר שהחיילים לא מכירים אותם. לעומת זאת, עברו לעיתים אנשים שלא נבדקו מסיבות לא ברורות. למשל, גבר ואישה שסחבו שקים גדולים על הגב. איך הם ידעו שלא מוסתרים בשקים מטעני חבלה? הם לא נבדקו למרות שהחיילים ראו אותם עוברים. האנשים עמדו בשקט וחיכו עד שיבדקו את התעודות שלהם. המגע שלהם עם החיילים לרוב קצרה תוך ניסיון למצוא חן בעיניהם. החיילים אינם טורחים להיות מנומסים או נעימים. "הי אתה"; לקראת סוף המשמרת שמענו את האחראי פונה לכמה מהם "חאג". רושל הייתה צריכה לעזוב מוקדם יותר. אחרי שהלכה פנה אלינו אחד החיילים ושאל לאן היא הלכה. שאלנו אותו אם הייתה צריכה להראות לו תעודה לפני שהלכה. הוא לא הבין את הציניות ואמר: "לא..." משתומם שכזה. הוא התרחק ודיבר במכשיר קשר – כנראה דיווח על כך שאחת מאתנו עזבה. אישה אחת מבית ג'אלה, שלא קיבלה אישור לעבור, באה לדבר אתנו. הראתה לנו תמונה של עצמה לאחר שהוכתה על ידי חיילים בכיכר. רצתה לנסוע לירושלים לטיפול רפואי. היא חמקה מהחיילים כשלא הסתכלו ונכנסה לטרנזיט. בדרכנו בחזרה למרכז, הרחוב כבר לא נראה שקט ורגוע אלא שומם ועגום.