אחה"צ

א-ראם וקלנדיה, 5.2.04, אחה"צ.בתיה ס, ליה נ, לימור י. מדווחת: תמי ב. א-ראם דליל מאוד וזורם. עוד נצחון לכיבוש: הפלסטינים לומדים בהדרגה להתייאש. בקלנדיה עבודות הריסה ובניה דרטיות: קלנדיה דרום נהרס ונבנה מחדש סוך מאוד לצפון. גם בצפון נעשים שינויים. איש מהחיילים או העובדים אינו מוכן לגלות מה נבנה שם, אבל נראה שאלה הכנות ראשונות לקראת מחסום-מסוף קבע, עם מתקן בדיקות נפרד במרכז (דני זיידמן אמנם טען שהמחסום הצפוני - אחד משניים בלבד המתוכננים בעוטף ירושלים - יהיה בכפר עוקב, צפונה יותר, אבל סביר להניח שמהחסום יהיה על הגדר). אין רוכלים בכלל בצפון ורק מעטים בדרום.חיילי פלוגת הנדסה, בסיוע פליטי פלוגת משטרה צבאית שפורקה, עוד שם. אין קצין, אין למעשה חייל האחראי על המחסום (יורי, האחראי רשמית, אטום כתמיד). גם זו, למדנו, שיטה: הקצינים יושבים במטות, בוגרים ושקולים, אינם אחראים לזוועות שמתרחשות במחסום. להיפך, הם נזעקים מעת לעת. וכך, הזוועות יכולות להימשך באין מפריע.במשך שעה ארוכה עמלו שני גברים על התקנתם מחדש של גלאי המתכת במחסום. מיד משסיימו הפעילו החיילים את אחד הגלאים, בלי בדיקה, בלי לנסות אותו. מרגע שהפעילו אותו הגלאי לא הפסיק לצפצף צפצוף מתמשך ומציק - כל תנועה פחות או יותר עוררה אותו. התור, שהיה בלתי נסבל מסוג עשר דקות-רבע שעה המתנה, התארך תוך דקות ספורות פי-עשרה ונעשה בלתי נסבל מסוג המתנה של שעה ויותר. לא השלמנו את מדידת הזמן, כי החיילים במחסום - לא קצין, לא ממונה, לא אחראי - החליטו על דעת עצמם לסגור את הגלאי האחד ולהשתמש באחר רק למקרים חשודים בעיניהם. כבר שבועיים בערך,מאז שהגיעה פלוגת הנדסה, יש רגרסיה חריפה מן הנורמות של הפעלת גמישות ושיקול דעת מסוימים אל עבודה לפי הספר. הספר, נזכיר, הוא התקנות והצוים היבשים, הם העמדה הרשמית והם ביטויה של הזוועה הממוסדת. לכן לא נתנו אתמול לילדים בלי קושאנים - ילדים שגילם קטן בעליל משש-עשרה - לעבור, והחרימו צילומים של קושאנים מאחרים, ואילצו את כל הילדים לעמוד בתור הארוך, וצעקו על הורים עם תינוקות על הידיים שניסו לעבור לראש התור או מהצד שיחזרו לתור "כמו כולם". הכל חוקי ובסדר גמור. זו הזוועה. התקשרנו למוקד של הצבא, לחטיבה ולפארס. פארס אמר שההוראות כשהיו ושנתקשר אליו כאשר הן מופרות, במוקד אמרו שילדים קטנים ממש רשאים לעבור בלי קושאן ואסור להחרים צילומי קושאנים. כמה שיקול דעת ותבונה והומניות יש במטות הרחוקים. היו שני אחים, אחד בעל תעודת זהות והאחר - עם צילום של קושאן. לא נתנו לו לעבור. התערבנו, התקשרנו למטות. החיילים, בינתיים, צעקו על הנער ודחפו אותו. הוא צעק בחזרה. הם צרחו עליו שהוא צועק ודחפו עוד. הוא עבר בסופו של דבר, אבל צילום הקושאן שלו הוחרם. אשרי הנער שצעק ולא שתק.היתה אשה עם שני ילדים גדולים. היא אמנם בעלת תעודה כחולה אבל להם לא היו קושאנים. הפצרנו, התחננו (אנחנו אומרות: "אי אפשר אחרת". זו עבודה פוליטית?!), ולבסוף הם עברו. הרבה בזכות גאורגי, חייל מהמשטרה הצבאית, היחידי שגילה מידה מסוימת של גמישות והעביר פה ושם אנשים.היתה מישהי שחייל אמר לה להשיג אישור רפואי והבטיח שתעבור. כשהגיעה עם האישור כעבור שעתיים איש כבר לא זכר אותה.היתה משפחה - הורים וחמישה ילדים, חלקם קטנים מאוד. ההורים נדרשו לעמוד בתור הארוך (זה היה בעידן הגלאי הפעיל). לילדים הותר, לפנים משורת הדין, לחכות בצד.והיתה מתנדבת שהציצה באישור הרפואי של אשה שקבע שיש לה בעיות גב וחרצה: "עם עקבים כאלה אין לה שום בעיית גב. שתבוא אלי בסוף המשמרת, אני אעשה לה טיפול פלדנקרייז". (הצעה: לטפל גם במתנדבים, תחתית הסיר, הגרועים שבגרועים, שהסמכות הניתנת להם בכוח בשלותם ונסיון חייהם כביכול מעצימה את תרומתם האדירה להנצחת הזוועה). יום בלי חריגות יתרות בקלנדיה.תמי